הפרק עוסק בחוקי השמיטה והיובל. חוקי היובל  כמעין הסדרה חברתית-כלכלית שבין אדם לחברו; חוקי השמיטה – כמעין הסדרה סביבתית שבין החברה לאדמתה; והגדרת המחויבות למימוש החוקים – כמעין חוזה שבין העם לאלוקיו – ״וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח״ (פסוק יח).

מתוך הכתוב עולה הדרישה לצדק חברתי וסביבתי, מודגשת אי היכולת לנשל אדם מחלקתו, ומועלית על נס התביעה למיצוי מתחשב של הסביבה.

בד בבד, אף ניתן לשאוב לא מעט עקרונות וערכים חשובים דווקא מתוך מה שאינו נאמר. ובמקרה זה החלק המשלים, גם אם נפקד מקומו מהאמירה המפורשת, הוא נוכח ומשמעותי.

קביעתם של חוקי ההסדרה המתוארים בפרק ממחישה כי מטבעם של דברים, כל חברה באשר היא איננה שוויונית מיסודה. יש מעמדות, יש עשירים ויש עניים, מתקיימת דינמיקה של מסחר בין הנושאים והנותנים, יש הזדמנויות עסקיות ויש אילוצים כלכליים.

פרק כה מבסס כלי למיסוד הערכים והעקרונות של האדם ביחס לארצו וסביבתו, לשימורה של ההגינות העסקית בין הגורמים הפעילים בחברה כלכלית (וכל חברה היא כלכלית), ולאורה – ההוגנות החברתית המתבקשת. כן, יש מי שידו משגת ומי שלא, יש תושבים קבועים ויש גֵרים, יש עבדים ויש מעסיקים. המעמדות האלה מתקיימים, ואולי אף הכרחיים לתפקוד כלכלי וחברתי דינמי, אך יש גם כללים ומתחייבת גם הגינות. כך מתוך הגינות זאת מבססים הוגנות, המאפשרת קיום חברתי שאינו מעצים את הפערים עד אין קץ.

יש להודות, הצורך העקרוני בהגינות כלכלית והוגנות חברתית ולאומית נשמע אקטואלי. הלוא כן?

(צילום: Hanoi Photographyshutterstock.com, ספק עובר ליד שלט תעמולה קומוניסטי ברחוב, האנוי, וייטנאם – 29 במארס 2015)