לאחר שיוסף, המשנה למלך, מבקש באופן שרירותי, לכאורה, שבנימין יישאר במצרים בעוון גנבת הגביע, יהודה מקבל עליו אחריות, יוצא מהשורה ומדבר אל יוסף בסגנון וידוי. במונולוג ארוך הוא מתאר את קורות משפחתו בעשרים השנים האחרונות, ובדבריו גם ניתן לראות את הניסיון לפנות לצד הרגשי של המשנה לפרעה, לשבור את רצף השרירותיות ולפתוח את לבו. ואכן, יהודה מצליח. ברגע שסיים את דבריו, שנאמרו מתוך כנות ודאגה לאב הזקן ולבן הצעיר, מתחולל שינוי. יוסף יוצא מתוך עמדת המתנכר: “וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו” (בראשית מה, א-ג).

ההתנכרות של יוסף לאחיו הייתה יזומה, אך יש רגע שבו כנותו של יהודה, החושב שהוא מספר את הסיפור המשפחתי למי שאינו מכיר אותו, שוברת את המחסום הרגשי של יוסף. נאומו של יהודה, שהתכוון לסדוק את קשיות לבו של המשנה למלך, הצליח מעל ומעבר לכוונתו ונגע בנימי נפשו של אחיו. הכתוב אינו מתאר רק את הפעולות המתרחשות בחדר שבו נמצאים יוסף ובניו של יעקב, אלא גם נותן הסבר נפשי לתגובה הרגשית, וכך לעיני הקורא עולם רגשי שלם נפרץ ומתבטא במילים האלה: לא יכול להתאפק, בהתוודע, אני יוסף, העוד אבי חי, ולא יכלו לענות, נבהלו. בחלק הראשון של המפגש יוסף נחנק מדמעות, הרגש מתגבר על יכולת הדיבור שלו והוא פורץ בבכי.

שתיקה ובהלה

הרגש מופיע כאן כמדד לאמת. הבכי הוא רגע ללא מילים, הוא ירידה אל תהום הנפש, אל המקום שבו אובד הגבול הפנימי. יוסף מתוודע לאחיו, הוא מסיר את מסכת המשנה למלך, מבקש שכל אדם זר יצא מהחדר ועושה שני דברים – מגלה את זהותו (“אני יוסף”) ושואל על אביו (“העוד אבי חי”).

תגובת האחים לדברי יוסף היא שתיקה. שתיקתם היא מקבילה מדויקת להיעדר המילים שלו בראותו אותם, אך הכתוב מסביר את שתיקת האחים בבהלה שחשו.

יוסף מגיב למפגש עם אחיו ולנאומו של יהודה באבדן מילים ובבכי. האחים מגיבים למפגש עם יוסף באבדן מילים ובבהלה. הסופר המקראי טורח לספר מיד לאחר הבכי כי “וישמעו מצרים, וישמע בית פרעה”, השמועה מגיעה אל העולם שמחוץ לחדר.

יוסף ואחיו נותרים לבדם בחדר. העבר שלו והעבר של המשפחה נוכחים בו גם הם. יוסף, היתום מאמו, ודאי נזכר לא פעם ברגע הפרדה מאביו, ושאל את עצמו מדוע לא יצא אביו לחפש אחריו. יהודה מקשיב להמיית הלב הזו ועונה: “אֲדֹנִי שָׁאַל, אֶת-עֲבָדָיו לֵאמֹר: הֲיֵשׁ-לָכֶם אָב, אוֹ-אָח?” (בראשית מד, יט).

געגועיו של יוסף

תשובתו של יהודה נסמכת על האינטימיות של בית יעקב. הוא מנכיח את יעקב בשיחה ועונה על השאלה שלא נשאלה – מה הייתה תגובת האב להיעלמו של בנו  ומשלים את התמונה במרכיב החסר ליוסף: “וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי, אֵלֵינוּ: אַתֶּם יְדַעְתֶּם, כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי אִשְׁתִּי. וַיֵּצֵא הָאֶחָד, מֵאִתִּי, וָאֹמַר, אַךְ טָרֹף טֹרָף; וְלֹא רְאִיתִיו, עַד-הֵנָּה” (בראשית מד, כז-כח). יוסף מבין שיעקב לא שכח אותו. אם תהה במשך השנים אם אביו, אוהבו, שלח אותו במודע לאחיו, לגורלו, מחשבה זאת מתבדה עתה. הוא מבין שגם אביו הוטעה על ידי אחיו ששותקים זה שני עשורים ולא סיפרו על אשר קרה מסביב לבור. יהודה משתף את המשנה לפרעה בחרדתו לגורל אביו, שהרי אם יילקח ממנו גם הבן הצעיר, יקרב הדבר את מותו. הוא מציג תסריט המתאר את מפגש האב עם הבקשה השרירותית: “וּלְקַחְתֶּם גַּם-אֶת-זֶה מֵעִם פָּנַי, וְקָרָהוּ אָסוֹן–וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּרָעָה, שְׁאֹלָה”. וְעַתָּה, כְּבֹאִי אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי, וְהַנַּעַר, אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ; וְנַפְשׁו, קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. וְהָיָה, כִּרְאוֹתוֹ כִּי-אֵין הַנַּעַר–וָמֵת; וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ, בְּיָגוֹן–שְׁאֹלָה” (בראשית מד, כט-לא).

יהודה מביע דאגה לאחיו הצעיר ולאביו, ויחסי הקרבה שהוא מתאר בין השניים חושפים את געגועיו של יוסף לאחיו ולבית אביו ושוברים את חומת הניכור והאיפוק שלו. הם מביאים אותו לכדי בכי ומחזירים אותו לזהותו. יוסף, שמזהה את אחיו בטרם הם הכירוהו, מהיר מהם להיחשף ולהגיב, ואילו הם מגיבים בבהלה. בהלתם היא תגובה רגשית של ההבנה כי התגלה הסוד הנורא של מכירת אחיהם. הם נבהלים גם בשל הידיעה שהחלומות לא שווא דיברו, ומהמעמד החדש שבו הם תלויים בהחלטתו של אחיהם הצעיר שהתנכלו להרגו. מן המילה בהלה אפשר ליצור את המילה להבה, ומילה זו רחוקה מסדר או היגיון רגשי. עתה העלילה המשפחתית משתנה לגמרי. אמנם יוסף מרגיע את אחיו, אך הם אינם נופלים על צווארו משמחת המפגש אתו. הם עדיין נשארים חזית אחת מולו. יוסף, בחכמתו, מסיר מהם את האשמה: “וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה”, ומיד מוסיף:

“כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ; וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים, אֲשֶׁר אֵין-חָרִישׁ וְקָצִיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים” (בראשית מה, ה-ח).

יוסף מתייחס אל שאירע כאל מהלך אלוהי. הוא חולק עם אחיו את התובנה שהם רק כלים בתכנית אלוהית שהובילה אותו מן הבור אל מעמדו הנוכחי. “וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. ט מַהֲרוּ, וַעֲלוּ אֶל-אָבִי, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף, שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל-מִצְרָיִם; רְדָה אֵלַי, אַל-תַּעֲמֹד .וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ-גֹּשֶׁן, וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי–אַתָּה, וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ” (בראשית מה, ח-י). ההתוודעות לאלוהים ולמהלכיו מביאה בעקבותיה גם הכרה עצמית ושיבה הביתה, אל האב.

פורסם בטור הקבוע של 929 במגזין “נשים”.

איור: נועה קלנר

חוה פינחס-כהן היא משוררת, עורכת, מתרגמת ומרצה לספרות