באמצע הפרק מתחולל מעבר דרמטי מהמשפטים אל המצוות והמוסר. המשפט הרגיל בעולם כולו הוא משפט מותנֶה (מקרה > דין), שעיקרו מה ישלם המזיק, הגנב או השומר שהתרשל בשמירתו, ואילו המצוות, עיקרן באיסור המוסרי – “וגֵר לא תוֹנֶה ולא תִלחָצֶנוּ, כי גֵרים הֱיִיתֶם בארץ מצרים. כל אלמנה ויתום לא תְעַנוּן” (כב, כ-כא). אבל המשפטים שבתורה כפופים לעשרת הדיברות, כפירוט והרחבה של האיסורים המוסריים המוחלטים, ובסופם חוזר הדיבור אל האיסורים המוסריים המוחלטים. גם משפטי העבדות בראש המשפטים, נובעים מדיבור “אנֹכי ה’… אשר הוצאתיך… מבית עבדים”, וגם החזרה למצוות ולמוסר מנוסחת באותה לשון, באיסורי הלחץ והונאת הגר, ועינוי יתום ואלמנה.

במעבר הזה אנו עוברים גם מתחום השיפוט של בני אדם אשר שופטים בשם “הא-להים”, אל משפטו של ‘שופט כל הארץ’ בכבודו ובעצמו, וכאן עיקרו של הפרק – “אם עַנֵה תְעַנֶה אֹתו, כי אם צָעֹק יצעק אלי, שָמֹעַ אשמע צעקתו; וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתֹמים” (כב, כב-כג) – אוי ואבוי אם תאלצו את ה’ להתערב ולשפוט!

כדי להגיע אל בית המשפט ולקוות למשפט צדק, דרוש מינימום של כוח כלכלי-חברתי. גר, יתום ואלמנה, כמו עניים ודלים – אין להם שום כוח, והם לא יגיעו לבית המשפט. בייאושם הם יצעקו אל ה’, “ושמעתי כי חַנוּן אני” (כב, כו). חובתנו המוסרית לשמוע צעקת אביונים, כדי שלא יתעורר חרון אף ה’, חלילה. מכוח יציאת מצרים, ה’ דורש שנשמע אנחנו את הצעקה.

(איור: מיכל בן-חמו)