אין ספק, כי פרק י״ח בספר שמות, המספר את מסכת עצותיו של יתרו למשה, הוא בבחינת פרשה מושכלת אשר ממנה ומשכמותה – ולאורך אלפי שנות התפתחותה של החברה האנושית – צמחו אסכולות מנהל וניהוג רבות.

ראינו שבין חזון ותפיסה בסיסית, המתקיימים אצל משה, לבין המציאות, נדרש לקיים מעשה. לשם כך נדרשים ניהוג, שיפוט העם והסדרות, לא רק בין האדם למקום, אלא גם בין אדם לאדם. ואכן, משה, המסור לאלוקיו, לתפילותיו ולאמונתו, ׳משקיע’ המון. אך עשייתו היא סיזיפית, שכן יכולתו להקיף את כלל הממדים שבהנהגה ובניהול העם מכבידים עליו מאוד. יתרו, בתבונתו, מבין כי אין די ברצון טוב, מסור ונכון (כמשה השופט את העם מדי יום, כל היום) וכי נדרש לו למשה לעבור למבנה, אשר יאפשר ניהוג מלמעלה (הנושאים ‘הכבדים’ והמשא האלוקי) וניהול מוכוון משימה כלפי מטה (על פי ההלכות והחוקים הנדרשים)  – שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות.

בחר לך אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת שאינם רודפי בצע –  ממליץ יתרו למשה. מהמלצתו על אופן בחירת האנשים ניתן להסיק על אחריותו של המנהיג לאתר למדרגי הניהוג וההובלה השונים את האנשים הנכונים. מנהיג אינו יכול ‘להזדכות על המשימה׳ ולגלגל את האחריות כלפי מטה. על המנהיג העליון לסמוך על שותפיו במדרג ההנהגה. בעצם, יתרו אומר למשה – תבחר נכון, כדי שתוכל לסמוך על אנשיך, במטרה לאפשר לעם (לארגון) למצות את עצמו. זאת ועוד, הן בפרשה והן בימינו אנו, אנשים צריכים להאמין במנהיגים  ולסמוך עליהם כדי ללכת אחריהם. לעם לא היו הכלים לשפוט את כישוריהם ההלכתיים או המקצועיים של השרים, ולכן היה עליהם לדעת כי אנשי חיל ויראי אלוהים הם (שיזכרו שתמיד יש משהו עליון… גם עליהם) וכי אינם מושחתים או רודפי בצע. בפשטות ובקצרה: אנשים ראויים. כמה אקטואלי.

באשר לבסיס הפרשה ולשורשיה – אי אפשר, ואין זה נכון, להתעלם משני לקחים מרכזיים העולים מן הפרשה, הגם שהם אינם נאמרים בה במפורש.

האחד קשור בכך שאירועי הפרשה מתקיימים לפני מעמד הר סיני. וכפי שלמדתי מאבי ז״ל, כפי שלמדנו כולנו, עיקר העיקרים: דרך ארץ קדמה לתורה!

ואילו הלקח השני קשור בענווה, בהיעדר התנשאות ויוהרה. עד כמה זכה משה, עד כמה זכינו אנו, שהמלצות הניהול והארגון של יתרו אומצו. כך, יכול היה משה להנהיג; כך, התאפשר לעם להתנהל. וכל זאת מיתרו – עובד עבודה זרה, גוי רחמנא לצלן.

ללמדנו, שבכל אדם, בכל ציבור ובכל עם יש דבר מה שממנו ניתן ללמוד ולשפר. לכן יש להקשיב, נכון לשמוע ומותר ללמוד מכל אדם, באשר הוא אדם.

לסיכום – מנהיגים, גדולים ככל שיהיו, מוגבלים בתכולת ידיעותיהם ויכולותיהם, ויש לקוות שהם זוכרים זאת. על מנת שיצליחו במשימתם, עליהם לבחור נכון, לשתף, לכוון את עשיית השותפים, לאפשר את עשייתו של האחר (להאציל סמכות), לגבות כשנדרש ולהקשיב. ובשום פנים ואופן לא להתנשא. אם נתנשא – נפסיד.