בפרק כח אהרן זוכה בכבוד עצום – הוא ובניו יהיו כוהנים לישראל. התיאור המפורט של תלבושת הכוהנים מחזיר אותי לטקסי החינה המוגזמים והמפוארים, למעמד החגיגי של ההתקדשות או אולי מדויק יותר לכתוב – מעמד הצהרת הכוונות דווקא.

בעבר התבוננתי בטקסי החינה בפליאה. למי יש צורך בהצטעצעות הזו? בעומס הבלתי אפשרי של התכשיטים והתלבושות?

אבל דווקא עכשיו כשאני קוראת בפרק אני מתחילה להבין את גודל המעמד, את העומס התאטרלי שנועד להזכיר כל הזמן את גודל המחויבות ואת כובד האחריות – פשוטו כמשמעו.

כשהכלה בטקס החינה נכנסת לחדר, על ראשה נטוי מעין מגדל של תכשיטי ענק שעליה לשאת באקרובטיקה עדינה. עד היום סלדתי מכל העניין אלא שכעת אני תוהה האם יש כאן משל לחיים ולתפקידים שלנו בתוכם. המשא הזה הוא מטען של איזונים ורגישויות. יש המון אחריות בחיי זוגיות ומשפחה, מערכת גדושה של אמוציות.

אולי פירוט היתר של האפוד ושל שאר פריטי הלבוש נועד לאותת למשפחת הכהונה שלא ישכחו לרגע כמה התפקיד שלהם אינו טבעי, אינו פשוט ואינו מובן מאליו. הם נושאים אִתם לכל מקום את השבטים, אותנו. הם שליחי הציבור ולמרות האבנים הטובות שהם מוקפים בהן – הם בסך הכול צריכים לשמור אותנו, בני ישראל, קרוב אל לִבם ובתודעתם. מעמד האירוסין הזה מחייב. התפקיד מחייב. ואל תשכחו לרגע מאיפה באתם ומה אתם צריכים לעשות. אל תתנו למעמד, לשררה, לתלבושות היוקרה ולמעטפות הכסף לבלבל את דעתכם.

(איור: מיכל בן חמו)