הכול פוליטיקה – אמנות הבלתי אפשרי

בנאום שנשא בכנס יוזמת ז'נבה הציג אהוד אולמרט תכנית מדינית, שהייתה בה על פי דעתו להביא לפתרון שיהיה מקובל על שני הצדדים.

"יש להגיע במהרה להסכם עם הפלסטינים על כך שהפתרון יתבסס על גבולות 67", אמר

"אין מנוס מאשר לאמץ את הנוסחה של קלינטון שכל השכונות היהודיות במזרח ירושלים יהיו בריבונות ישראל וכל השכונות הלא יהודיות יהיו בריבונות פלסטינית. ירושלים תחולק לשתי בירות". הוסיף

את בעיית הפליטים נפתור במסגרת יוזמת השלום הערבית. הפתרון לא יהיה במסגרת מדינת ישראל. נהיה מוכנים לקלוט בתוך מדינת ישראל מספר מסוים של פליטים על בסיס אינדיבידואלי, כשרוב האחרים יקלטו במדינה הפלסטינית או במדינות שלישיות

"הסכם עם הפלסטינים הוא אינטרס ישראלי בראש ובראשונה. אני משוכנע שמימד הזמן חיוני לנו יותר מכל גורם אחר. יש מצבים שנוגעים להכרעות לאומיות בהן הטקטיקות אינן חשובות. השאלה היא מה אנחנו מייחלים למדינת ישראל ומה אנחנו צריכים לעשות כדי שהדברים האלה יקרו". עוד הוסיף ואמר: "אינני רוצה להיכנס לשאלת אחוזי חילופי השטחים. אנחנו ממש על הסף עם הפלסטינים". המשיך ואמר

בעת שנאם את נאום ז'נבה, היה אולמרט ממלא מקומו של ראש הממשלה באותה עת, אריאל שרון. שרון מצידו, ברך את אולמרט על נאומו ולא הסתייג אפילו ברמז. מי שמבין משהו בתהליכים פוליטיים, יודע שאולמרט, כנושא תפקיד ממלכתי וכמייצג של ממשלת ישראל, לא היה מעז לומר את מה שאמר, מבלי שהדברים תואמו מראש עם ראש הממשלה.

על רקע התובנה הזאת, אינני מבין את ההתנפלות על הנשיא אובמה, שבעצם חזר על דברי אולמרט ועל דברי נשיאים אמריקאים קודמים, כמו ג'ורג' דבל. בוש, (הנשיא הכי "ישראלי", להשקפתם של רבים מאתנו) וקלינטון, שגם הוא היה נשיא אהוד

כמה חשק יש לדעתכם לנשיא אמריקאי השקוע עד לאפו בביצת הבעיות המקומיות, להתעסק בסכסוך ים תיכוני עתיק? כמה זמן יש לו לדעתכם להקדיש לנושא ומאין הוא רוכש את הידע ואת ההכרות עם הנפשות הפועלות? התשובה היא כמעט מובנת מאיליה: אין לו זמן ואין לו כנראה גם הרבה חשק להכניס את ראשו לכל הפרטים, לדקדק בניואנסים ובפכים הקטנים ולגבש דעה מלומדת על כל סעיף בהסכמים שהיו ושלא היו. בקיצור, להכניס את עצמו מרצון, למלכדת הפתאים הקרויה  – המזרח התיכון. לפני פגישה עם מנהיגים מהאזור, הוא מקבל תדרוך קצר מ"מומחים" למזרח התיכון, משנן כמה שמות, אולי מילה או שתיים בשפתו של האורח ונושא נאום שנכתב עבורו כותב נאומים שתודרך על ידי ה"מומחים" והיועצים למיניהם. כמו תלמיד הלומד לבחינה, שוכח הנשיא את רוב החומר, כמעט מיד אחרי הבחינה, כשהוא נאלץ להתחיל להתכונן לאורח הבא.

אמריקה נכנסת בקרוב מאוד לשנת בחירות. כך גם ישראל. לכל אחד מהמנהיגים יש צורך "ללכת בין הטיפות", כדי לא לסכן את סיכוייו להיבחר שנית. טלו קורה מבין עיניכם, זה מה שמעניין אותם ברגע זה, לא הסכם ולא נעליים… כל מה שראינו ושמענו, זאת הצגה מבוימת ומתוזמרת היטב, שתכליתה העיקרית היא לקדם את האינטרסים של הדמויות הפועלות. האם מישהו מאמין שנתניהו לא ידע מראש, מה יהיה תוכן נאומו של אובמה? פגישות מסוג הפגישות בדרג הזה, אינן מותירות הרבה מקום למקריות ולהפתעות

ההנהגה הישראלית, כמו גם ההנהגה הפלסטינית, יודעות בדיוק מה יהיה ההסדר הסופי. באווירה הקיימת היום, הסדר כזה אינו משרת את הצרכים הפוליטיים הפנימיים של מקבלי ההחלטות. הסטטוס קוו, משרת את צרכיהם האישיים יותר טוב וכאן בעצם קבור הכלב.

מאות חברות בינלאומיות השקיעו בשוק הישראלי, כשאור בקצה המנהרה החל לנצנץ, עם חתימת הסכם אוסלו. מדינות ערביות נפתחו לדיפלומטיה ולביזנס עם ישראל. התחושה בישראל ובעולם לגבי הסיכוי להתקדמות משמעותית בתהליך השלום, הייתה אופטימית וישראל הרוויחה ממנה בגדול. נסיגה וקיפאון, יוליכו ככל הנראה, להכרזת מועצת הביטחון על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בספטמבר. התנגדות ישראלית צפויה, תגרום להיפוכו של התהליך שהתחיל באוסלו ולהחלשת התמיכה מצד שתי הידידות היחידות שנותרו לנו בזירה הבינלאומית, אמריקה וגרמניה.

בתהליך של התפקחות וראיית המציאות, לדבריו, דרך עיניים של ראש עיריית ירושלים, שינה אולמרט את דעותיו הימניות המסורתיות. בישיבת הממשלה האחרונה לפני הפריימריז של מפלגת "קדימה", לקראת הבחירות בהן זכתה המפלגה בראשותו של אריאל שרון. אמר אולמרט בעת שסיכם את הדיון: "ארץ ישראל השלמה – אין יותר דבר כזה. מי שמדבר על כך, משלה את עצמו… ארבעים שנה אחרי מלחמת ששת הימים, אנחנו כל הזמן מפתחים טיעונים – למה לא צריך לעשות שום דבר. זה לא משנה שהקהילה הבינלאומית משנה את הפרספקטיבה שלה לקראת אפשרות שישראל תהפוך למדינה דו – לאומית. אנו יכולים להוכיח שאנו היינו יוזמים ויצירתיים יותר ושהצד שכנגד היה עקשן יותר. אבל כרגיל אנחנו חזקים מאוד בוויכוח והולכים בהדרגה ובביטחון, להפסיד את העיקר". ראש הממשלה הוסיף מאוחר יותר לדבריו של אולמרט: "אפשר להביא נימוקים מצוינים למה לא כעת ולמה לדחות את הכול. אנחנו מסרבים לראות את פני המציאות. הזמן אינו פועל לטובתה של מדינת ישראל. לא כי איננו צודקים, אלא כי לזמן יש את ההשלכות של עצמו". אולמרט המשיך ואמר: אני מודה שלא תמיד הייתי בעמדה הזאת. חשבתי וגם אמרתי לאהוד ברק, שהוויתורים שלו בקמפ – דייויד היו מוגזמים. חשבתי שמהירדן ועד הים הכול שלנו, משום שבכל מקום שחופרים מוצאים היסטוריה יהודית. אך לבסוף, לאחר תהליך ייסורים והתחבטויות, הגעתי למסקנה שאנחנו צריכים להתחלק עם מי שאנחנו יושבים אתו, אם אנחנו לא רוצים להיות מדינה דו – לאומית". הוא ציין כי ישראל הינה המדינה החזקה באזור: "אנו חזקים כמו ששום מדינה באזור אינה חזקה. אין כוח שיכול לנו. האיומים האסטרטגיים לא נגזרים מהשאלה איפה עובר הגבול. אנחנו יכולים להתווכח על כל פרט אבל כשנגיע להסכמה, לא יהיה פרטנר ולא יהיה גיבוי בינלאומי. אנחנו נרגיש צודקים וחכמים, כמו שאנחנו מרגישים כבר ארבעים שנה… אני לא משלה את עצמי שאולי הכול יהיה טוב יותר בעקבות השינוי עליו אני מדבר. יהיו יותר איומים לאורך הגדר. איומים אסטרטגיים ואיומים פלסטיניים, שאין להם מנגנוני שליטה ובטחון – אך עם כל זה, נוכל להתמודד טוב יותר מאשר לקבע את הנרטיב בקהילה הבינלאומית, לפיו ישראל צריכה להיות מדינה דו – לאומית…" אכן דברים כדורבנות

הנאום, כמו נאומים אחרים ברוח זו, מפגינים היטב את הבנתה של המנהיגות הישראלית את המציאות. אני בטוח שנתניהו מבין אותה היטב גם הוא. יותר מכך, אני מעז לקום ולומר שכל ראש ממשלה ישראלי, כולל נתניהו, שירוץ לבחירות על בסיס מצע ימני קלאסי, ימצא את עצמו עושה "פליק פלק" לאחור ומוביל בלוליינות מילולית ובתכליתיות חסרת מעצורים, מהלך שיפריד אותנו מהפלסטינאים, במחיר הרבה יותר גבוה, מזה שהיינו משלמים לו היינו יוזמים אותו לפני ארבעים וארבע שנים. שלא לדבר על הדם שנשפך לשווא בשני הצדדים.

שמואל אביב