בפעם הראשונה שדיבר אלוהים עם בני האדם, בגן עדן מקדם, זה היה כדי לתת להם הוראות הפעלה מדויקות: “וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ… הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה” (בראשית א, כח-כט). כלומר, תעשו ילדים ואל תשכחו לאכול פֵּרות וירקות. כך, בשני פסוקים, נתן הקב”ה לאדם את יסודות הקיום האנושי – האהבה והטבע, וגם את התאווה – סקס ואוכל. ואין זה מקרי שהתאווה כרוכה עם יסודות הקיום, שכן ללא ההתאוות לחיים, סופם להפוך חסרי משמעות ולהיפסק.

גם הציווי הראשון שמצווה האלוהים את בניו, בני האדם, עוסק באוכל ובתאווה: “וַיְצַו ה’ אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ” (שם, טז-יז). הציווי הזה מתווה גם את מהות היחסים בין הקב”ה לעמו להמשך הדורות: יסוד הקיום איננו רק התאווה אלא גם ההימנעות מקיומה. על הקו הדק הזה שבין המותר והאסור האלה, מצויים כל הערכים שמבדילים את האדם מן הבהמה ואת היהודי מיתר בני נח.

וכשהקב”ה מקים מעפרו את עמו השכוח במדבר, באוהל מועד, הוא מבקש בפעם הזאת, לא רק לכרות ברית סמלית, אלא לתת בעמו סימנים כאלה שיבדילו אותו מן הגויים בעיני עצמו ובעיניהם, ושוב לא ישכח את אותה הברית ואת אותה ההתחייבות. ואותו אלוהים שהתחיל בהוראות הפעלה כלליות ואוניברסליות – פרו ורבו ואכלו, עובר בתיאורי הקרבנות והמאכלות האסורים, לדקויות אנינות המרחיקות את היהודי כמעט לגמרי מתאוות החיים מרוב עיסוק ודקדוק בגירה ובפרסה ובקשקשת.

כך לא ישכח היהודי את יהדותו, ולא ישכחו זאת אחרים, והוא ייבדל מהם והם יבדילו אותו כל הדורות עד שייהפך בעיניהם, בדורות האחרונים, בכפריו ובמלבושיו ובעיסוקיו, לאדם שהוא כמעט חסר תאוות כלל, חסר מין, חסר כוח, שאיננו בעל לב מתאווה, אלא בעל שכל חושב בלבד. ואולי בשל כך, כשפרצו חלוצינו, אבות האומה הישראלית, את כַּבליהם המנדים והמרחיקים, וחזרו אל המדבר, הם הסירו מעליהם תחילה את איסורי המאכלות למיניהם והקימו דירי חזירים בקיבוציהם והטמיאו כליהם, ואכלו מן השפן וערבבו בשר בחלב, להיות, כמאמר חוזנו, מתאווים כשאר העמים.

(איור:Muamu/shutterstock.com)