עצה טובה, לא לרגוז בדרך. אני רוב הזמן רוגז בדרך. בדרך של החיים שלי. כל הזמן היא נראית לי ארוכה מדי, אטית מדי, עוברת בנקודות הלא נכונות, העצירות בה לא בעִתן ולא במקומן, ההולכים האחרים בדרך מעצבנים אותי, חותכים לי את המסלול. בקיצור, רוצה להגיע כבר. לאן להגיע? למקום שבו אין רוגז, למקום של שקט ושלווה.

האחים יוצאים בדרך הארוכה חזרה לאביהם ומקבלים הנחיה לא לרגוז בדרך. יוסף יודע את האמת הפשוטה  אם אתה רוגז בדרך, גם בהגיעך תרגוז. אם לא בכל צעד בדרך אתה נוכח ברגע, אלא רואה בדרך רק עיכוב להגעתך למקום שבו אתה אמור להימצא, לרגע המובחר שאתה מחכה לו, אז הדרך היא מרגיזה. העניין הוא שכשאני מאמן את עצמי לרגוז בדרך, אין שום דרך שכשאגיע פתאום תנחת עליי שלוות עולם. לא. טבעי הופך להיות רגזני, עוין, דוחה את הדרך. ולכן דוחה גם בהגעה למחוז חפצי, שגם הוא רק עוד נקודה בדרך הגדולה שלי, נקודה שאני מחשיב יותר מנקודות אחרות, אבל מבחינה מהותית זאת רק עוד נקודה. יוסף זוכר לאביו יעקב את אהבתו, יודע את צערו, מבין את חששו ממה שיקרה בדרך לבן זקוניו. ולכן הוא מבקש מאחיו להיות בשלום כבר בדרך, כדי שכאשר יגיעו אל אביו האהוב, יבואו בתדר רך ושמח, ולא יצטרכו להעמיד פנים שהכול בסדר אחרי שרבו אחד עם השני כל הדרך, ויש פה וואחד דרך ברגל…

הרבה פעמים אני טועה לחשוב שאני יכול לתכנן את הרגע שבו אהיה נוכח ברגע. נדמה לי שלפני הרגע הזה מותרת לי כל סטייה, כפיצוי מראש על רגע הנוכחות שאפעיל עוד מעט. אני יכול להתהולל, למחוק את תודעתי, להתפרחח בגדול, כי מחר אני אמור לדייק. זה אמנם אפשרי במידת מה, אבל הדיוק אינו אמתי, אלא דיוק תדמיתי, המתקבל מהפעלת הרבה מאמץ, רובו בהתמודדות עם נזקי ההשתוללות. ה”אל תרגזו בדרך” הזה, אומר לי בפשטות, אינך יודע מה דרך ומה הגעה, ולכן הכול דרך, והכול הגעה, וכל רגע הוא העניין עצמו ואין מה לריב לפניו כי הריב יגיע אל תוכו ויחמיץ את מתיקותו. בכל רגע עליי להתכונן לפגישה עם אבי האהוב, האמתי או הדמיוני, למרק נפשי ולהתכוון לטוב, להימנע מרוגז סרק ולשמוח מהבשורה הטובה שבפי  עוד יוסף חי.