“למה המקום הקדוש צריך כזה עושר? האם עבודת הקודש לא אמורה להיעשות בצניעות החומר?”

את השאלה הזו שאלה אותי רחל בורובסקי ממיזם 929, ושאלתה ראויה להתייחסות. אילו היה פאר זה נחלת העבר בלבד ניתן היה לפוטרו כדבר תלוי הקשר חברתי-היסטורי. אבל גם היום מפארים בתי-כנסת בכסף ובזהב, כמאמר החכמים על הפסוק “זה אלי ואנווהו – אתנאה לפניו במצוות” – הכוונה היא שכל החושים ישתתפו בעבודת האל. האדם הנכנס לקודש אמור להרגיש שם מגוון תחושות. צניעות היא ערך אחד מני רבים, וליָדה, ואף מולה, יכול להתייצב ערך הנתינה של “כל נדיב לב” החפץ לתת, כביכול, לאלוהיו. האומנות והתרבות המערבית והמזרחית התפתחו בגלל רצונם של אנשים לפאר ליוצרם.

אבל ישנה גם עוד אפשרות: המטייל בעולם יכיר מקדשים, כנסיות ומסגדים רבי פאר, עטורים בעושר רב, ולצִדם ימצא מנזרים ואשרמים שבהם הנזירים גרים בתנאים דלים, מעין חדרו של אלישע – “מיטה שולחן כיסא ומנורה”, כמו התנאים שבהם חיים תלמידי ישיבות היום. בעבור תפילות וקיום פולחן נכנסים הנזירים למקדש מלא-השפע, ואילו את רוב היום מבלים במנזר הצנוע, שהוא הבית האמִתי והלא-מפואר, מפני שהם אינם זקוקים לבתים מפוארים אלא למקום לגור בו. זהו סוג אחר של עבודת הקודש, כי כל רגע ביום יכול להיות עבודת קודש.

לכן נקראת הקודש כאן “משכן”. שורש המילה משכן, מקום של השכן שאיננו אנחנו, שמשני לנו. מקום הקודש הוא כמו המוזאונים של היום שאין אדם גר בהם אבל הוא הולך אליהם מדי פעם כדי לקבל השראה. מקום הקודש איננו אמור להיות הבית הראשוני של האדם. כאשר אנשים חושבים את הקודש כביתם הראשון הם עלולים להיהפך למסוכנים. המקדש אמור לתת השראה לחיים הצנועים, לגרום לרגשות נעלים ונשגבים, לתזונה רוחנית שמטרתה להעשיר את חיי היום יום.

(20 באוקטובר 2014 – קמפונג צ’אם, קמבודיה – נזירים במנזר בודהיסטי,  Wat Hanchey ליד Kampong Cham,Peter Stuckings/shutterstock.com)