פרק החתימות והנספחים למפרט הגדול של מעשה המשכן פותח במזבח הקטורת, שנראה במבט ראשון כאילו איננו במקומו – הרי מקומו במשכן הוא אחרי השולחן והמנורה, וכך הוא יופיע באמת בפרשיות הביצוע (לז, כה-כט).

אולם המקרא רגיל במבנה החוזר וסוגר לראש (בדומה לעיקרון הכיאסטי) – כשם שפרשת משפטים, על המצוות הכלולות בה, חוזרת וסוגרת למעמד הר סיני, כך פרשיות המשכן חותמות במזבח הקטורת, ואחר כך גם בסממני הקטורת, לצד שמן המשחה.

פרשת בגדי כהונה וכניסת הכוהנים לשרת בתפקידיהם, מוקפת בפרשיות של עבודת תמיד – שמן המאור “להַעֲלֹת נר תמיד” (כז, כ-כא), לפני הבגדים – שני כבשים בכל יום לעבודת התמיד (“עֹלַת תמיד“, כט, לח-מב) – ו”קטֹרת תמיד” (ל, ז-ח), אלא שפרשיית הקטורת חותמת גם בתיאור הכלי, וגם בעבודת התמיד של העלאת הקטורת.

מה מיוחד בקטורת שנבחרה לחתימה זו? דינמיות מפתיעה, פנימה וָחוּצָה – “אחת בשנה” ביום הכיפורים, כאשר הכהן יכפר על מזבח הקטורת “מִדם חַטאת הַכִּפֻּרים”, אנו גם נלווה במבט חרד את הכהן הגדול עם מחתת הקטורת בידו פנימה אל קודש הקודשים, כדי לפרוש מסך כפרה מיוחד על פשעי בני ישראל “לכל חַטֹאתָם” (ויקרא טז, יב-יג, טז). בפרשת קורח ועדתו, משה ציווה את אהרן לקחת “את המחתה”, ולעצור את הנגף בעם “בין המתים ובין החיים” (במדבר יז, יא-יג).

וחז”ל לימדו, שאם אין מזבח קטורת, מניחים את המחתה במקומו (זבחים נט ע”א, רמב”ם הל’ תמידין ומוספין, פרק ג’, ב). (וראו דברי הרב מרדכי ברויאר ז”ל, פרקי מקראות, אלון שבות תשס”ט, עמ’ 320-318).

(צילום:Pawel Kowalczyk/shutterstock.com)

הרב יואל בן נון מלמד ומפרש תנך