אחד הספרים שהניעו אותי בצעירותי לצאת לפעילות פוליטית היה זה של ההיסטוריונית רבת ההשפעה ברברה טוכמן – “מצעד האיוולת”. הייתי בן 14 כשהוא יצא לאור והוא היה הראשון לשכנע את הנער הצעיר והתמים מפאתי בת ים שהייתי (זה שהאמין שהמנהיגים תמיד צודקים והם יודעים מה הם עושים), שקיים מושג כזה של מנהיגות אווילית אשר מקבלת החלטות מזיקות עבור אזרחיה מטעמים שונים ומשונים. עד אז כאמור לא הייתה אפשרות כזו. גם אם לי הקטן המדיניות הייתה נדמית כטעות, הרי זה בגלל שאיני מוכשר להבין אותה ותו לא. ואז כאמור בא “מצעד האיוולת”, ואני התחלתי להרים שלטים ברחובות נגד מנהיגים שהוליכונו בכזב.

אחת הדוגמאות הראשונות שמביאה טוכמן למה שהיא מכנה “מדיניות איוולת” היא החלטתו של רחבעם לאמץ את עצת היועצים הצעירים (הילדים), ולא להיענות לבקשת עמו להקל את העול שהכביד עליהם אביו של רחבעם, שלמה. ההתחלה דווקא מבקשת טובות: רחבעם שומע את העם, ולא ממהר לקבל החלטה אלא בוחר להתייעץ עם שתי קבוצות יועצים. הזקנים – יועציו של שלמה שמייעצים לו להיענות לדרישת העם, והצעירים – חבריו מילדות שמייעצים לו, לא רק לדחות את הבקשה אלא אף להקשות את היחס לעם. “כה תאמר אליהם: קטני עבה ממותני אבי. ועתה, אבי העמיס עליהם עול כבד, ואני אוסיף על עולכם. אבי ייסר אתכם בשוטים, ואני בעקרבים”. ורחבעם בוחר לשמוע דווקא לעצת הילדים – החלטה שמהר מאוד תתגלה כהרת אסון ותביא במהרה לפילוג בממלכה.

קריאה ב”מצעד איוולת” מגלה שלא בכדי בחרה טוכמן בדוגמה הזו מתוך הפרק שלפנינו. הישענותו של רחבעם על הצעירים רהוטי הדיבור ומלהטטי השפה, אשר מציעים תכנית מפתה בפשטותה ובמנעמיה למנהיג שיאמץ אותה, אינה חריגה בקרב ההחלטות האוויליות בהיסטוריה האנושית. להיפך, היא הכלל. מסתבר ששליטים אוהבים לקבל עצות שמשרתות את האינטרסים שלהם לטווח קצר, גם אם יסתבר שבטווח הארוך הן הרות אסון. במיוחד כשהן ארוזות בעטיפות מדויקות של מילים נכונות וסימני קריאה מרשימים, כדרכם של צעירים להתבטא באופן בינארי (שחור ולבן).

בעידן הנוכחי נדמה כי דבריה של טוכמן מקבלים משנה תוקף: לא רק שהמנהיגים נעשים יותר ויותר צעירים, אלא שהם מוקפים ביועצים שרהיטות דיבורם מסתירה את חוסר ניסיונם, בעוד שהיועצים בעלי הניסיון והלשון הכבדה נדחקים אל מחוץ לחדרי מקבלי ההחלטות. וכך מצעד האיוולת ממשיך ואנו האזרחים צפויים אליבא דטוכמן להמשיך ולשלם את המחיר בגינו. שהרי מי ישמע לעצת רבי שמעון בן אלעזר שקבע: “אם יאמרו לך ילדים “בנה (את בית המקדש)!” וזקנים “סתור (הרוס את בית המקדש)!” – שמע לזקנים ואל תשמע לילדים, שבנין ילדים – סתירה, וסתירת זקנים – בנין; וסימן לדבר – רחבעם בן שלמה (ונחרב בית המקדש על אותה עצה)”. שהרי הוא מהזקנים והזמן – זמן ילדים הוא. זמן רחבעם.