שבעים פרקים מאז שיצאנו לדרך והנה, השבוע, הגענו לשמיעת עשרת הדיברות בהר סיני.

החוויה הזו של קבלת התורה נלמדת כאן, ב-929 בהתרגשות יתר. כולנו חשים שזהו המעמד שאליו אנו חותרים. מעמד שבו נמצאים הכול בשווה, 60 ריבוא בני אדם שומעים את התורה, כל אחד בכליו המיוחדים וכל אחד מתוך עולמו ומקומו בחיים. כשם שפרצופיהם שונים דעותיהם שונות ומעשיהם נבדלים. אבל התורה – אחת היא.

המדרש פותח את פירושו לפרקים אלה בהדגשת מקום האירוע:

נתנה תורה דימוס (=חנינה), פרהסייא במקום הפקר, שאלו נתנה בארץ ישראל, היו אומרים לאומות העולם אין להם חלק בה, לפיכך נתנה במדבר דימוס, פרהסייא במקום הפקר, וכל הרוצה לקבל יבא ויקבל.

התמונה של תורה שהיא “הפקר” מאיימת מאוד. איך מפקירים נכס יקר כל כך? איך מוכן הבורא לשחרר את היקרה שבמרגליותיו ולהניחה משוחררת (דימוס) בפרהסיה ובמקום הפקר. זוהי בדיוק החוויה שאותה מבקש המדרש לצרוב בעבורנו. התורה לא ניתנה לקבוצה או לשבט. התורה ניתנה לכל באי עולם וכל הרוצה יבוא וייטול.

גם ההתגלות הראשונה, באותו מעמד של הר סיני הייתה התגלות משותפת: “וכל העם רואים את הקולות”. לפי המסורת, כולם שמעו את הקול הגדול אומר “אנכי ה'” ואז ברחו לאחור. את השאר שמעו מפי משה אך את הרגע האחד והמיוחד ההוא לא שכחו ולא ישכחו. את “אנכי” ששמעו ישראל מפי הגבורה אי אפשר לקחת מהם. היא צרובה בזיכרון לעולם ועד.

מאז אותו מעמד עברנו הרבה. עזבנו את המדבר והתמקמנו בארץ, מרובדים לשבטים. על החוויה האחת והיחידה של “ויחן ישראל כנגד ההר” – כאיש אחד בלב אחד, אנו מספרים לבנינו ולבני בנינו בסוג של געגוע. לא מכירים את זה מקרוב אבל מרגישים עמוק שזה היה ולכן זה גם יכול להיות. זו משימת חיים לייצר את תנועת העמידה המשחררת הזו, המדברית והקשובה, שמצמצמת את עצמה כדי שיהיה בה מקום לכל באי עולם.