תשובה לאבנים היא שיקום לנערים, לא החרפת האלימות מאת מור הרניק בלום

Sep 19, 2015 מנהל פוליטיקה 0

---

מי שפגש נערים שזורקים אבנים בירושלים יודע שהתשובה לבעיה לא יכולה להיות רק ענישה. נערים צריכים מסגרות, חברה מחבקת ואמונה בעתיד טוב יותר. זה נכון לזורקי אבנים יהודים, וזה נכון גם לערבים

מוקדם יותר השבוע קראתי ברפרוף מהיר את הכותרת: “בעקבות חשד לפיגוע בירושלים: נתניהו יכנס דיון חירום על המלחמה במיידי אבנים“, ולרגע חשבתי לעצמי: “וואו, צעד חשוב בכיוון הנכון”.

כמי שעבדה בשנה האחרונה עם נוער עובר חוק בירושלים, הכרתי נערים רבים שהעבירות שלהם היו עבירות אלימות ממניעים לאומניים. במילים פשוטות יותר ומנומסות פחות: הם הלכו מכות עם ערבים, יידו אבנים על מכוניות של ערבים וכו’.

העבודה עם הנערים אפשרה לי להיחשף לעולם שלם של מניעים, אינטרסים, אידאולוגיות, רעיונות ומחשבות. היא אפשרה לי להכיר את הפנים, השם, החיוך, השאיפות והאכזבות של אותם נערים, שבחדשות כל מה שיכתבו עליהם זה “מבצעי תג מחיר”, או “3 נערים ביצעו פשע שנאה היום בירושלים”. לרגע חשבתי שנתניהו מתכוון להתייחס לאותם נערים ולמעשיהם, להיאבק באלימות ובשנאה, ולטפל באחת הבעיות החמורות שקיימות בחברה שלנו כיום.

אולם כשהתעמקתי קצת יותר בכתוב, הבנתי שהמלחמה של נתניהו היא רק נגד מיידי האבנים “שלהם”, אלה שמיידים אבנים “עלינו”. כמובן, אין ספק שיש לנו את הזכות להגן על עצמנו מפני מיידי האבנים כלפינו. עלינו לשמור על עצמנו ולדאוג לביטחוננו. אף אזרח לא צריך לחשוש להיפצע או חלילה להיהרג בדרכו הביתה בחג. לכן, דיון החירום שנתניהו כינס יכול להתברר כמוצדק. אולם כחברה מוטלת עלינו גם חובה ברורה וחד משמעית לחנך, ואם צריך גם לגנות ולהוקיע את האלימות מתוכנו. חברה שלא נחרדת ממפגעים שיוצאים מתוכה, היא לא חברה שראוי לחיות בה.

> הפתרון של נתניהו לקיפאון המדיני הוא מלחמת דת בירושלים

 

נגררים לשנאה. הפגנת אנשי ימין בירושלים 18.11.2014 (יותם רונן/אקטיבסטילס)

יחד עם זאת, ובניגוד לאמירות המקובלות שמגיעות מימין ומשמאל לאחר כל פעולה אלימה של הנוער שלנו, לפיהן “עלינו להוקיע את אותם מפגעים”, אני דווקא חושבת שעלינו להוקיע את האלימות, אולם לא את המפגעים. עלינו לחשוב איך אנחנו מחזירים אותם אלינו, לחברה, לקהילות שלהם, למסגרות חינוכיות או לתעסוקה שוטפת.

מניסיון, מרבית הנערים האלה רוצים לחזור לחברה, אולם לא תמיד יודעים את הדרך. חלקם התגלגלו לביצוע העבירה סתם כי זה מה שעושים עם “החבר’ה” או כי אלה המסרים שהם שמעו וקלטו בבית. חלקם עשו זאת מתוך אידאולוגיה מוצקה, וחלקם סתם פעלו מתוך שעמום או חוסר הפנמה.

אני מאמינה שגם אלה וגם אלה יכולים לעבור תהליך משמעותי שבסופו לא יחזרו לבצע עבירות. מעבר לאמונה, ישנן גם סטטיסטיקות שמוכיחות זאת. כך למשל, תכנית “סיכויים”, אותה ריכזתי בירושלים, המיועדת לנוער עובר חוק במטרה למנוע עבריינות חוזרת ולהרחיק את הנערים ממעגל הפשיעה תוך שילובם בקהילה, מתגאה בכ-90 אחוז נערים שסיימו את התכנית ולא חזרו לבצע עבירות (הנתון מתוך אתר הארגון “ידידים”).

אחד המאפיינים הבולטים של הנערים שהגיעו לתכנית סיכויים, הוא היעדר האפשרויות שהעתיד צופן להם. רובם לא יסיימו בית ספר תיכון, חלקם הגדול לא יתגייס לצבא, ולמעשה מגיל צעיר מאוד הם יתחילו לעבוד בעבודות זמניות ומזדמנות, עבודות בהן המשכורת נמוכה ואין אפשרויות קידום משמעותיות.

אבנים שלנו, אבנים שלהם

ועל זה בדיוק ראש הממשלה נתניהו צריך לכנס דיון חירום. הוא צריך “להילחם” במיידי האבנים הישראלים, כי אסור לנו להכיל ולאפשר אלימות כזו בתוכנו. אבל בד בבד, רצוי גם לשנות טרמינולוגיה, ולהפוך את המלחמה לניסיון אמיתי לשיקום אותם נערים. השיקום צריך לכלול שיח אמיתי וביקורתי על המניעים שהביאו אותם לבצע את העבירות, אבל גם מתן הזדמנויות לעתיד טוב יותר ולחיים שכיף יותר לדמיין בתור נערים. חשוב להדגיש ששיקום לאו דווקא סותר ענישה. חשוב לפעמים גם להעניש, בוודאי שעל מעשים חמורים. ויחד עם זאת, ענישה לבדה לא תחזיר את הנערים לחברה ולא בהכרח תגרום להם לא לבצע עבירות אלימות בעתיד, אלא להפך.

ואולי, אם יתבונן ראש הממשלה בצד השני, יבין שבסך הכל אנחנו די דומים. הנערים שלנו והנערים שלהם, מיידי האבנים שלנו ומיידי האבנים שלהם, כולם עושים זאת מתוך ייאוש, בנקודה בה אין להם הרבה מה להפסיד, כי אין אפשרויות מפתות באופק והעתיד גם כך לא זוהר ומנצנץ כל כך.

אולי הבלבול הראשוני שלי הוא בדיוק העניין כאן. כמו שמלחמה במיידי האבנים “שלנו” רק תדחק אותם סופית לשולי החברה או מעבר להם, וכנראה רק תתדלק את המשך האלימות, כנראה שגם מלחמה במיידי האבנים “שלהם” לא תהיה יעילה כל כך.

אז אולי מוטב שראש הממשלה יכנס דיון חירום בניסיון לכונן כאן הווה ועתיד טובים יותר, לכולנו. הווה ועתיד בהם יהיה גם לנו וגם להם מה להפסיד מיידוי אבנים ומאלימות. הווה ועתיד בהם אנחנו לא רק ממהרים לגנות את האלימות, משני הצדדים, אלא גם חושבים איך מונעים אותה להבא.

מור הרניק בלום ריכזה בשנה האחרונה את תכנית “סיכויים” של ארגון ידידים בירושלים, תכנית המיועדת לנוער בסיכון עובר חוק, במטרה למנוע עבריינות חוזרת.

צעיר זורק אבנים, ירושלים 2010 (אן פאק / אקטיבסטילס

מאמר תגובה: יש הבדל אחד חשוב בין זורקי אבנים יהודים וערבים מאת : נדב פרץ וייסוידובסקי

נערים יהודים שתוקפים ערבים עושים זאת במחאה גזענית נגד ערבים. ערבים מוחים נגד הכיבוש. אלה סיבות שונות באופן קיצוני, ולכן גם הפתרונות הדרושים הם שונים. מאמר תגובה

מור הרניק בלום מציעה במאמרה, “התשובה לאבנים היא שיקום לנערים, לא החרפת האלימות“, שפורסם היום בשיחה מקומית, מענה לאלימות של נוער בירושלים – יהודי וערבי כאחד. התשובה שהיא מציעה היא החלפת הטיפול באמצעות מערכת אכיפת החוק בטיפול באמצעות מערכת הרווחה, ובפרט – שיקום של אותם נערים ופתיחת העתיד שלהם, שהיה סגור עד עכשיו.

אם ננסח מחדש את טענתה של הרניק בלום נוכל לראות שהיא טוענת שטיפול בנוער מנותק הוא אמצעי אפקטיבי למאבק נגד מחאה עממית. עם האבחנה הזו אין לי אלא להסכים – אלא שאז עולה השאלה, האם ראוי להילחם כנגד המחאה העממית המדוברת? האם כל המחאות העממיות זהות, וכולן פסולות אפריורית?

הפתרון שמציעה הרניק בלום הוא פתרון שהוא הן אפקטיבי יותר והן הומני יותר מאשר הפתרון המקובל במקרים כאלה, זה שהממשלה החליטה שוב לנקוט בו למרות שהוכח שהוא אינו אפקטיבי. אכיפה אגרסיבית תביא לתחושת רדיפה, שתביא בתורה להתגברות האלימות. מערכות שיקום יעילות וטובות יתנו עתיד לנערים, ובכך גם ישפרו את תנאי חייהם וגם יגרמו להם להסס לפני שהם מסכנים עתיד זה, ויש סיכוי טוב שאף יפחיתו את רמת האלימות.

מתנחלים זורקים אבנים ליד חייל, נבי סאלח, 2010 (יותם רונן / אקטיבסטילס)

עם זאת, אני חלוק עם הרניק בלום על הגדרת הבעיה, ובפרט על הכריכה של נערים יהודים וערבים יחד. אמנם גם אלה וגם אלה עוסקים בהפרת הסדר הציבורי, אולם אי אפשר להתעלם מכך שהם עושים זאת מסיבות שונות לחלוטין. בעוד נערים יהודים מפרים את הסדר הציבורי במחאה לאומנית-גזענית נגד נוכחותם של ערבים במרחב הציבורי, נערים ערבים עושים זאת במחאה נגד הכיבוש. אלו שתי מטרות שונות מהותית, ואי אפשר להתייחס אליהן כאילו הן זהות.

המאבק נגד כנופיות להב”ה דרך מועדוניות ויום לימודים ארוך הוא מאבק מבורך – גם בגלל שהוא מעניק עתיד לנערים חסרי עתיד, וגם משום שהוא מונע מגופשטיין וחבר מרעיו את הדלק שהם זקוקים לו על מנת להבעיר את להבתם הגזענית.

בניגוד לזאת, המאבק נגד “האינתיפאדה הירושלמית” באמצעות מערכת הרווחה הוא בעייתי. הוא אמנם מעניק עתיד מסוים לנערים שחסרים כל עתיד – ובכך אין ספק שהוא עדיף על יחידות הצלפים שהן הכלי המועדף על נתניהו – אבל מטרתו היא, בסופו של דבר, למנוע התקוממות נגד הכיבוש של מזרח ירושלים. למה אני בעד המוראביטאת

מאת סמאח סלאימה | 18.9.2015

וחשוב לזכור שלא ניתן לנתק את אופיו של המאבק העממי מסיכויי ההצלחה של ניסיון השיקום. הנערים שחוברים לגופשטיין שייכים, אמנם, לקבוצות מודרות בחברה היהודית, אבל גם כך הם זוכים לפריבילגיות רבות שנערים פלסטינים ממזרח ירושלים לעולם לא יוכלו להשיג.

כולנו יודעים, הרי, שתכניות שיקום לנערים פלסטינים לעולם לא יתוקצבו באותה מידה כמו תכניות לנערים יהודים; וגם אם יתוקצבו באופן זהה, העתיד של נער פלסטיני, ובפרט נער פלסטיני חסר אזרחות ממזרח ירושלים, מוגבל ומצומצם בהרבה מעתידו של נער יהודי, גם נער יהודי ששייך לקבוצה מודרת.

והפערים האלה נובעים ישירות מהדברים שעבורם נאבקים הנערים הפלסטינים. כל עוד נמשך הכיבוש, כל עוד פלסטינים הם אזרחים סוג ב’ (או ג’, או ז’, תלוי היכן הם מתגוררים) – טווח האפשרויות של פלסטינים יהיה מוגבל באורח מבני לעומת טווח האפשרויות של יהודים.

לכן, אני מצטרף לקריאתה של הרניק בלום להקצות משאבים משמעותיים למאבק בהשתוללות הגזענות בירושלים דרך תכניות לנוער מנותק; המאבק ב”הפרות הסדר”‘ של פלסטינים צריך להיעשות דרך מתן עתיד ותקווה לא לנערים הספציפיים העוסקים במאבק זה, אלא דרך מתן עתיד ותקווה לעם הפלסטיני (ולזה הישראלי) דרך חתירה לסיום הכיבוש וסיום הסכסוך.

ד”ר נדב פרץ וייסוידובסקי, מרצה למדיניות חברתית בביה”ס לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית אשקלון

צעיר זורק אבנים, ירושלים 2010 (אן פאק / אקטיבסטילס)

---

---

---