אוי התרפים, התרפים. רחל אמנו גנבת התרפים ההקטנה. לפני המון פרקים גנבה אותם מלבן והחביאה אותן מתחתיה. יוסף עושה לאחיו עלילה בהשראתה. אחרי שהוא משתכנע בכנותם הוא מפנק אותם במזון כמה שיצטרכו ומשיב את הכסף שלהם לשקים, אבל מבקש מאנשיו לשים את גביע הכסף הפרטי שלו בשקו של בנימין. זה נורא סמלי שדווקא על בנימין בנה השני של רחל מולבשת עלילה של גנבה בשק בסטייל של אימא. אולי יוסף אומר, אני רוצה שהילד הזה יישאר אצלי, הוא בן אמי, הוא דומה יותר לי מאשר לבני לאה והשפחות.

בני יעקב מתנהגים כמו יעקב שאמר אז ללבן שחשד בצדק “אם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה” (לא, לב). הם אומרים לצפנת פענח “אשר ימצא מעבדיך ומת” (מד, ט). וכולם שכבר התרגלו לכנות החדשה שיוסף, יהודה וישראל כופים עליהם פותחים איש אמתחתו בפני נציגו של צפנת פענח והוא מעמיד פני מופתע כשהוא מוצא את הגביע אצל בנימין.

וכאן יהודה מתגלה כעורך דין מעולה. הוא לוקח את כולם והם הולכים לבית יוסף. יהודה קודם נותן מקום לטענותיו של יוסף – לא קורא לו שקרן ומוכן סוף סוף להשלים עם כך שיש לו כישרון נבואי כשצפנת פענח אומר להם “הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני” (מד, טו) כלומר, השתגעתם? לגנוב מאורי גלר? אני הרי רואה הכול. יהודה אומר “מה נדבר ומה נצטדק?” (מד, טז).

ואז יהודה מתחיל להציף מה זה סולידריות של משפחה “הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו” (מד, יז) – גם אם רק בנימין גנב אנחנו אחראים למעשיו, אל תפריד אותנו, תעניש את כולנו. יוסף ממאן להשתכנע ורוצה לקחת רק את בנימין.

יהודה מביא עכשיו נאום סנגוריה גדול על ישראל, האב השכול הזקן שעשוי למות מצער אם לא נחזיר את בנימין. הוא מספר על אחריותו האישית לאחיו הקטן ולאביו הזקן. עכשיו זו שיחה בין שני מנהיגים – יוסף מצד אחד ויהודה מצד שני “כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי? פן אראה ברע אשר ימצא את אבי” (מד, לד) – יהודה מציע שייקח אותו במקום בנימין.

אני לא זוכר מי סיפר לי משהו יפה על המילה אחריות, בכל פעם שמורידים ממנה אות מגלים משמעות נוספת:

אחריו – אחריות משמע להיות מובל.

אחרי – אחריות משמע להיות מוביל.

אחר – משמעו לקבל אחריות על האחר.

אח – זה להיות חלק מאחווה – אחריות שבין אחים.

א – להיות מחובר לאני שלי.

(איור: mypokcikshutterstock.com)