הפרק שלנו נפתח בציווי: האזינו לשירת הברבור של משה, רגע לפני שהוא נפרד מצאן מרעיתו. אחרי החוקים, המצוות והמשפטים מגיעה השירה הזכה, הפואטית, מחולקת יפה-יפה, אריח על גבי אריח. שירה אלוהית הבוקעת מפה מגמגם. רגע לפני שמשה העייף עולה על הר נבו, משקיף אל עבר חלום שלא יתגשם, ועל עם שהולך אל הלא נודע, הוא מותיר אחריו מילים חצי-סתומות, חידתיות, המקפלות בתוכן מחזור היסטורי שלם של נחלה, חטא, גלות וגאולה. וגם אחרי מאות שנים, המילים הללו יציתו את דמיונם של משוררים וסופרים שיבחרו בציטוטים ההם, של המנהיג המגמגם, על מנת לעטר את יצירותיהם.

את הדרישה הזו של משה אני מבקשת להרחיב. כל אחד מאתנו צריך להיות מחויב לפתוח את לבו ונפשו לשירה. שם מתעדנת הנפש, מתעלה הרוח, מתעצבת האישיות. כל אחד צריך למצוא את השיר ההוא, שנוגע בנפש ומניע אותה, המילים שמגלמות עבורו דברי אלוהים חיים.

מה יש בה, בשירה, שמאפשר מרחב של גילוי וכיסוי, של התגלות? השירה היא גמגום. תמיד יש איזו עודפות מסתורית, חצאי משפטים, מילים שלא נאמרו ומילים שנכתבו ונמחקו. היא מזמנת את האדם להטעין את המרחב הייחודי הזה במשמעות. בשונה מדף המסרים האלוהי, מעשרת הדיברות, מהסנה והאש והמטה והמכות, השירה היא מרחב של דיאלוג חצי סתום, בו הקורא מגשש דרכו ויכול לנהל שיח בלתי נגמר, בין אלפי שנים, עם האלוהות עצמה.

האזינו. האזינו לציווי הנדיר, המפתיע, מפיו של איש המעשה, לא איש המילים. דווקא ממנו למדו להפוך את השירה לעמוד האש, לעמוד הענן.