רצף הפרקים שלפנינו אוצֵר בחובו את המטוטלת המטלטלת תמידית כל עולם אמוני, ובעצם – גם כל עולם פנימי של אדם בעל נפש יוצרת. חיים המחברים עולם עליון ותחתון נעים בין הגלוי לסמוי, בין המובן והקרוב לנשגב מכל בינה. שני הקצוות נוטים להיאבק זה בזה ולחזר זה אחר זה בעת ובעונה אחת.

בפרקים הראשונים מושך העם בקול גדול אל העולם המוכר, שבו ניתן לאחוז, חושש לסמוך על הבלתי צפוי, טרם למד להאמין. זועק לאוכל, למים, מבקש משענת של חומר, והנה – מול כל אחת מדרישותיו – עונה משה בשפה האחרת, שפת הנס, שפת האמונה: מַן יורד מִן השמים, חבטת מטה מוציאה מים מן הסלע.

גם מול האויב המוחשי הבא – עמלק – זוכה העם לתשובה שכזו, ידי משה המורמות מורידות את הניצחון ארצה, לא עצמת הגוף או קשיחות החרב. פשוט הַאמינו – כמו לוחש להם משה בכל אחת מפעולותיו. “וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ” (יז, יג). משה יודע כי בוא השמש מביא עִמו איום על האמונה עצמה. כאשר המציאות בהירה מדי ומיושבת מדי מבחינה לוגית – מקומה של האמונה נדחק, מתפשטת האשליה כי חוקיות פשוטה פרוסה לפנינו. מקום הכרחי זה של המסתורין – הוא מנסה בכל כוחותיו לצקת אל עורקי עמו, וזה לא פשוט.

אולי גם מצִפּורה ברח משה מפַּחַד החיבור אל הקרקע. כשמקימים בית מוכרחים להכיר גם את התפקוד הארצי, וכשרצה להנחיל את הנסיקה למרומים – חשש ממשקולת זו. אך כשם שהשקיעה בתחתונים נועלת שער, כך גם בהסתערות על העליונים בלבד יש מן ההחמצה.

בא יתרו ומשיב את הרעיה ואת הבנים, ואִתם את קול ההיגיון, שממנו חרד כל כך משה, שממנו מנסה שוב ושוב להתעלם כדי לקעקע את הקול האחר, בעל הכנפיים.


סודות חדשים

נעה המטוטלת מעט לכיוון הבהיר, הבטוח, ומיד תטולטל מחדש, לבל תאבד חלילה תנועה: מתן תורה.

“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן” (יט, ט). שב הענן ומסתיר, מערפל, פן ירוו לגימה גדולה מדי מחלב ההיגיון וישכחו כי הנס מובילם. בַּזינוק עליהם לדבּוק ולא בהליכה המתונה.

ברקים ושופר ועשן וקול אלוהים. העם מסתחרר, מרומם ומבועת כאחד, עוד רגע ייסוג לאחור, אך לא – שוב בא הקצה האחר, המרגיע – לאחר המילים הגדולות מגיעה פרשת משפטים, פרטי החיים, שוב יש במה להיאחז, אל מה להפנות את המבט המסונוור מן האור הישיר, הלוהט מדי.

רק כך, כשמשיב הקצה השקול את הנשימה לסדרה, כשהתנופה מתמתנת – מסוגל העם להצהיר אמונים. “נעשה ונשמע” (כד, ז).

ברית נכרתה. ומן הברית היישר אל הבית המשותף – המשכן.

סודו של בית – בית המחבר אלוה ועם כמו גם בית המחבר גבר לאשתו – הוא “וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר” (כה, מ). זהו החיבור בין הבהיר לאפל. התבנית המדויקת נחשפת רק “בהר”, רק הודות למוקד המסתורין החי מאחוריה. כוח הבנייה יונק מן האין סוף, מהמקום אשר תמיד ייוותר בלתי מפוענח. אוהב לעולם ימשיך לחפש באהובתו סודות חדשים, כך גם אדם מאמין.

פורסם בעיתון ‘נשים’ מבית מקור ראשון.