הפרק הפותח את מגילת איכה מתאר, יותר מהכול, את תחושותיה הקשות של העיר ירושלים, אשר ננטשה על ידי כל אוהביה.
בהאנשה קיצונית מתאר הנביא ירמיהו איך החלטתו של ה’ להשמיד את ליבת העם היהודי, העיר ירושלים – הביא אותה לא רק לחורבן, אלא יותר מכך – לאכזבה קשה מ”בניה” – קרי תושביה ואוהביה.
אלוהים מחליט להביא חורבן על ירושלים וכתגובה מתבקשת היינו מצפים לראות את תושביה, חייליה וכוהניה – מתייצבים מול האויב להילחם עליה, כפי שנלחמו עליה תושביה היהודיים המעטים במצור של 1948, וכפי שסירבו לוותר עליה תושביה בגלי הפיגועים הקשים של שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000.
דווקא אז, בתקופת חורבן הבית השני, כאשר הלהט הדתי והחיבור לבית המקדש היה הכי חזק שיש – לא הצליחה להתעורר תנועת נגד חזקה. “היו בני שוממים כי גבר אויב” – כך מתארת העיר ירושלים את אכזבתה, דרך עיניו של הנביא ירמיהו.