Mabat USA מבט

הסכסוך הישראלי-פלסטיני זכה להתייחסות קצרה יחסית במסגרת נאומו של נשיא ארה"ב. קצרה אך מאד משמעותית.

המסר ששמעתי וקראתי בדבריו התמקד בחמש נקודות עיקריות:

• בראש וראשונה – "הידידות בין ארה"ב לישראל איננה ניתנת לערעור…אבל דווקא בשל ידידות זו חשוב שנאמר את האמת". ואמת זו נאמרת לא מתוך עוינות לישראל, לא בשל רצון לפגוע בה אלא מתוך דאגה אמיתית לעתידה. זכותו של הנשיא לומר אמת זו ודווקא לומר זאת פומבית, אל כלל העם בישראל.
• ומה היא האמת העומדת ביסוד טענתו – "המצב הקיים איננו בר-קיימא" (sustainable). והוא מונה בזו אחר זו את הצפוי לה לישראל אם המצב הקיים יימשך – "האיום הפלסטיני הדמוגראפי בשטחים שממערב לירדן, הטכנולוגיה תקשה על ישראל יותר ויותר להתגונן, האזור עובר שינוי המוביל לפופוליזם, הקהילה הבינלאומית עייפה מתהליך שאין לו סוף ואינו מביא לתוצאות. והחלום של מדינה יהודית ודמוקרטית לא יתגשם במצב של כיבוש מתמיד".
• הפתרון המוצע על ידו הוא התקדמות בשלבים. הנשיא אובמה לא אומר זאת, אולם משתמעת מדבריו זניחת הסיכוי להגיע להסכם שלום מלא, כולל, הפותר את כל הבעיות ועיקרו – סוף הסכסוך. בנתונים הקיימים צריך לזנוח יעד זה וללכת על הסכם ביניים אשר יאפשר לצדדים לחיות חייהם בתנאים כמעט-נורמאליים, ובתקווה שמציאות חדשה זו תבשיל תנאים להשגת השלום המלא.
• המרכיב הראשון בהסכם ביניים זה – קביעת "גבולות הקבע בין שתי המדינות על בסיס קווי (ה-4 ביוני) 1967, עם החלפת שטחים מוסכמת". השגת יעד מדיני זה, מוקדם ככל האפשר, חייבת להיות אינטרס ישראלי ראשון במעלה – בכך תיפתר הבעיה המציקה כיום כל כך לשני הצדדים – ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון. בתוך הגבולות נעשה ככל העולה על רוחנו. מעבר לגבול – תימצא מדינה פלסטינית ריבונית. כאן, לדאבון לב, נמנע הנשיא אובמה מלמצות נושא עד תום – דחיית הדיון והגעה להסכם ברור בסוגיית ירושלים עלולה לשים לאל כל מה שיוסכם בתחום זה. ללא הסכם ברור ומחייב בין הצדדים בשאלת ירושלים, כמעט ולא תהא משמעות לגבולות הקבע.
• המרכיב השני בהסכם – הצורך לענות על צרכי הביטחון. "ישראל מוכרחה שתהיה לה יכולת להגן על עצמה, בכוחות עצמה, נגד כל סכנה. אמצעי ההגנה חייבים להיות יעילים מספיק כדי למנוע התפרצות מחודשת של טרור, לעצור חדירת נשק ולאפשר הגנה יעילה על הגבול."

בנקודות אלה חובה לטפל, ומיד. כאשר לנקודות המחלוקת חייבת להימצא תשובה מוסכמת. אם לא ייעשה הדבר יימשך, לדאבון לב המצב הקיים, אותו  סטאטוס קוו שאיננו בר קיימא והמדרדר את ישראל מדחי אל דחי.

אכן, אין די בכך. הסכסוך לא יגיע לכלל פתרונו המלא, על כל הסכנות הפוטנציאליות הנובעות מכך. עדיין תישאר בלתי פתורה שאלת הפליטים הפלסטינים ותישאר פתוחה שאלת ההכרה הפלסטינית בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית. ובכל זאת, ייווצר מצב חדש, ייוצר מצב שיאפשר לשני הצדדים חיים כמעט-נורמאליים ויחל אולי גם תהליך אשר אפשר וייצור תנאים להשלמת התהליך ולהגיע לשלום הכולל והמלא.

הנשיא אובמה הציג תמונה ברורה וחד משמעית. ארה"ב תסייע למימושה. עם זאת, ארה"ב ושום גורם אחר בעולם לא יכפו תוכנית זו על הצדדים.

ראש ממשלה ישראלי אמיץ, הרואה את העתיד נכוחה, יכול וצריך היה לומר את אותם דברים ממש.

ולהלן הטור שכתבתי בעקבות צעדת הנכבא:

מלחמת השחרור הפלסטינית

ביום ראשון, ה- 15 במאי 2011, החלה מלחמת השחרור הפלסטינית. צעדת הפליטים הפלסטינים בלבנון, בגולן וברצועת עזה וניסיונם לממש את "זכות השיבה" היא שלב חדש במאבק הפלסטיני בישראל.

במשך 15 שנים ניהלה ישראל מו"מ עם הנהגת אש"פ והרשות הפלסטינית בהנחה ובתקווה כי ניתן יהיה להגיע להסכם על בסיס העיקרון של חלוקת הארץ וכינונן של שתי מדינות-לאום, אחת לצד רעותה. ההנחה לכל אורך תקופה זו הייתה כי המו"מ וההסכם חותרים לפיתרון בעיית מלחמת ששת הימים, ומבלי לפתוח את שאלת 48', שעיקרה בעיית הפליטים הפלסטינים ותביעתם לשוב לשטחי ישראל. הקיפאון המוחלט במו"מ בשנתיים האחרונות, האווירה המהפכנית והתסיסה במדינות השכנות הביאו לפיוס בין הנהגת חמאס להנהגת הרש"פ וכך חזר הדיון לשאלת 48'. שוב אי אפשר מבחינתם לדון ולחפש פיתרון אשר לא יכלול את שאלת הפליטים.

האסטרטגיה הפלסטינית המיושמת במערכה זו משלבת שלושה מאמצים, מקבילים –

• א. צעדות בלתי-אלימות של אלפי (ואולי, עשרות ומאות אלפי) פלסטינים אשר ינסו באורח הפגנתי לממש את שיבתם לאדמה הפלסטינית הכבושה בידי ישראל, בין אם זה בתחומי השטחים שכבשנו ביוני 67' (בירושלים, בגדה המערבית, ברצועת עזה ובהרמת הגולן) ובין אם זה אל תוך ישראל הריבונית שבתחומי קווי שביתת הנשק של 1949.
• צעדות אלה מכוונות להיות "בלתי-אלימות", הגם שהן עשויות לכלול ניסיונות לפרוץ בכוח גדרות ומכשולים אחרים. הן מבקשות לאלץ את ישראל להפעיל כוח במטרה למנוע ולסכל את החדירות, כאשר הנפגעים הפלסטינים יהיו כולם "אזרחים רבים ובלתי חמושים" אשר ייפגעו בידי כוחות הביטחון של ישראל.
• ב. ליווי מסיבי של פעילות זו בתקשורת הבינלאומית אשר תעביר בשידור-חי את המתרחש, ברוח המסר התקשורתי המבוקש ע"י הפלסטינים.
• ג. וכל אלה, ישתלבו ויהוו תרומה ישירה למסע הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם.

אסטרטגיה זו לא ניזומה ואיננה נשלטת בידי המנהיגות הפלסטינית. מטרתה – לשוב ולפתוח את תיק תש"ח. היא לא באה לתמוך במו"מ לכינונן של שתי מדינות זו לצד זו, אף לא לתמוך בתביעה של נסיגה ישראלית מוחלטת לקווי ה-4 ביוני 67'. המטרה של מי שמובילים מלחמה זו – חיסולה של מדינת ישראל!

אם איננו רוצים להיות מובסים במערכה זו עלינו להבין כי האתגר העומד עתה בפני ישראל הוא בעיקרו בשני מישורים – המישור התקשורתי והמישור המדיני. ככל שנמעיט הפעלת כוח, נמעיט עימותים פיסיים עם קבוצות הצועדים כן גדלים סיכויינו לנצח.

ממשלת ישראל חייבת להבין כי אל לה להטיל את חיפוש המענה על צה"ל. המטה הכללי מסוגל להציע רק פתרונות אשר מבוססים על הפעלת כוח. ואלו הפעלת הכוח היא זו שתשרת את הצד הפלסטיני.

תשובתנו חייבת אף היא להיות מדינית-תקשורתית. אנו חייבים להחזיר את התהליך ואת המו"מ למנהיגות הפלסטינית הקיימת, להחזיר הדיון לפתרון תוצאות מלחמת 67'.

והעיקר – עלינו להבין כי אין לנו זמן. איננו יודעים מתי נראה את הצעדה הבאה, זו עלולה לפרוץ בכל יום, היא יכולה לצאת מהר הבית, לאחר תפילות יום השישי, או שתהא זו לוויה של פלסטיני שנהרג בידי כוחותינו, כאשר ההמון הסוער יכוונה לעבר שטח ישראלי. תגובה מדינית ראויה של ישראל עלולה להגיע מאוחר מדי.