נפעמנו מצירוף המילים הזה כבר שלשום, בפסוק מפרק א שבחרנו בו לפינה הזו: “הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, אֵיכָה תִרְעֶה?” וגו’. והנה, בפרק ג, בארבעת הפסוקים הראשונים, הוא שב אלינו – ארבע פעמים, פסוק אחר פסוק, פעם אחת בכל פסוק. מעין ארבע לשונות אהבה, או ארבע דפיקות בטהובניות על הדלת:
(א) עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי …
(ב) …אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו.
(ג) מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר; “אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם?”
(ד) כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי…
וזהו. אלו הן חמש ההופעות היחידות של הצירוף המקסים הזה בשיר השירים כולו – ובמקרא כולו. בפעם הראשונה, בפרק א, הוא הופיע כזכור כפנייה לאהוב, ככינוי חיבה אינטימי, ולכן היה משהו מסתורי בכך שהיא מדברת אליו כבלשון נסתר; הרי לאדם נוכח, טבעי היה יותר לומר “שאהבתך נפשי”.
הפעם, בכל ארבע הפעמים הרצופות, הדוד “שאהבה נפשי” הוא אכן מישהו נסתר שמדברים עליו עם אחרים: מבקשים אותו, ושוב מבקשים אותו, לא רואים אותו, ולבסוף מוצאים אותו.
לאה גולדברג, במחזור-השירים הקצר שלה ‘מחר’, מתארת שלוש סצנות מיוחלות של אהבה פשוטה – שיט לאור השמש בנהר, האזנה לשיר זמיר לאור הכוכבים ושילוחו לחופשי, ובשיר השלישי התחדשות של אהבה מופסקת שבה האהובה זורחת בעיני אהובה כלבנה.
השיר השני והשלישי נחתמים בביטוי שלנו, “שאהבה נפשי”. הנה הבית האחרון בשיר השני: “נִשְׁמַע שִׁיר אֶחָד וּנְשַׁלַּח הַצִּפּוֹר לַחָפְשִׁי. / הִיא תַּעַזְבֶנּוּ בְּחֶדְוָה וַאֲנַחְנוּ לֹא נִהְיֶה עֲצוּבִים. / שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, / מָחָר יִהְיֶה עֶרֶב הַיָּפֶה בְּרִבּוֹא עֲרָבִים”.
והנה הבית האחרון בשיר השלישי: “הָהּ, מַה טּוֹב לוֹ לַשָּׁב מִנֵּכָר. / מָחָר, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, / מָחָר, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, / אוּלַי – מָחָר”.
מדוע חוזרת גולדברג על צמד המילים הזה פעמיים בשורה אחת בשיר השני, ושוב פעמיים נוספות, בשתי שורות רצופות, בשיר השלישי? אולי חשה, ביודעין או בלא יודעין, את החזרה המרובעת על “שאהבה נפשי” בפרק שלנו – ומלאה ליבה לחזור עליו במחזור-שיריה שלה אותו מספר של פעמים בדיוק?
מחר, לאה גולדברג © כל הזכויות שמורות לספריית פועלים