בחסות הקורונה, מעסיקים הגבירו את הריגול אחר העובדים מאת ויקי אוסלנדר

Aug 13, 2020 מנהל Featured, חדשות 0

המעבר ההמוני לעבודה מהבית הרחיק בין עובדים למנהלים שלהם. כתוצאה, יותר ויותר מקומות עבודה מאמצים כלי מעקב דיגיטליים חדשים, שמאפשרים חדירה כמעט מוחלטת לעולמו של העובד. לפי דיווחים של כמה חברות המפתחות כלי מעקב כאלה, הן רשמו עלייה של עד פי שלושה בהכנסות

התוכנה של Time Doctor מצלמת את מסך המחשב או הסמארטפון של העובד במרווחי זמן קצרים וקבועים ושולחת אותם למעסיק. היא אפילו יכולה לצלם את העובד עם מצלמת המחשב; ב־Hubstaff נמדדת תנועת העכבר וקצב ההקלדה כדי לוודא רמות פרודוקטיביות גבוהות; Activtrak מחפשת פעילות חשודה של עובדים ובוחנת אותה בהקשר כדי לגלות “כוונות אמיתיות”; וב־InterGuard יכולים להתקין מערכות שעוקבות דקה אחר דקה אחר כל אפליקציה או אתר שהעובדים רואים ולסווג אותן לפי רמת היעילות שלהן למשימת המעביד.

מעסיקים יכולים אפילו לשתף חלק מהנתונים עם צד שלישי. “בנה אמון עם הלקוחות על ידי הצגת ההתקדמות בפרויקטים עם צילומי מסך ודיווחים”, מתהדרים באתר טיים דוקטור.

שלל מוצרים דיסטופיים אלו הופכים בחודשים האחרונים לסחורה החמה של מנהלים שנאלצו לעבור לעבודה בשלט רחוק. בשלהי מרץ זינק החיפוש בגוגל “ניטור עובדים” לשיא כל הזמנים וחברות תוכנה למעקב דיווחו על עלייה חדה של עד פי שלושה בלקוחות ובהכנסות.

איור: איתי רוהאיור: איתי רוה

“ראינו עלייה מאסיבית במספר האנשים שזקוקים לפלטפורמה שלנו”, אמר באפריל מנכ”ל Hubstaff דייב נבוג ל־NPR. “אנו מעריכים ששינויים אלה עשויים להישאר כאן לתמיד. אנשים מתנהגים טוב יותר כשהם יודעים שיש את הכלים האלו. כולנו מתנהגים טוב יותר כשמישהו צופה”. מנכ”לית ActivTrak ריטה סלוואג’י ציינה לוול סטריט ג’ורנל כי כמות הפניות מצד לקוחות חדשים היתה “מטורפת”, לצד הרחבת שירותים שלקוחות קיימים ביקשו.

השירותים האלה מוצאים היום את דרכם אל המוני בעלי עסק מבולבלים ומפוחדים, שחוששים לאבד את השליטה והפיקוח על המוני העובדים שמסוגרים בבתיהם. לא רק החשש מתמרץ את המנהלים. יש שיגידו שגם – ובעיקר – הפיתוי הגדול ביכולת לעקוב, לנטר ולנהל את העובדים בלחיצת כפתור מרחוק, ממש מתוך הסלון שלהם.

בקרב העובדים, הדבר מעורר חששות כבדים. רוב התלונות על עבודה מהבית מתמצות בתשישות מפגישות דיגיטליות, רבים חוששים שבחסות המגפה מתהווה נורמה חדשה של מעקב פולשני ובלתי פוסק – בלי שמתנהל דיון אמיתי על גבולות מהפכת הפיקוח בעידן הדיגיטלי. אם וכאשר הדיון הזה יתקיים, סביר להניח שכל מאמץ לשנות ולתקן את המצב יהיה כמו לנסות להחזיר משחת שיניים בחזרה אל השפופרת. ובהחלט יהיה צורך לתקן.

“הטכנולוגיה אינה טובה או רעה, אך היא גם אינה ניטרלית”, אמר ל”כלכליסט” איוון מנוקא, פרופסור לכלכלה בינלאומית מאוניברסיטת אוקספורד. “הכל תלוי בהקשר שבו היא מוטמעת. בהקשר שבו רוב האנשים צריכים למצוא עבודה כדי לשרוד, ושהעלויות הקשורות לאובדן תעסוקה גדלות והולכות, מה שהטכנולוגיה הזו מייצרת בהכרח זו עלייה נוספת בכוחם של המעסיקים על העובדים. וזו חורגת מכל השפעה שיכולה היתה להיות מועילה”.

מנוקא (Manokha) הפך בשנים האחרונות לאחד הקולות המובילים נגד טכנולוגיות מעקב אחר עובדים. “כיום מעסיקים יכולים לעקוב אחר כל המידע על ביצועי העובד ולרשום אותו. המפקח תמיד מסתכל. עובדים, שמודעים למעקב והדירוג הבלתי פוסק עליהם, שואפים לעמוד במטרות, לתפקד טוב יותר מאחרים ותמיד לרשום ביצועים טובים. אולם יש לכך השלכות שליליות מכריעות, כמו רמות לחץ וחרדה גבוהות, שמובילות לעתים קרובות לשחיקה ולכך שעובדים יאמצו פרקטיקות לא בטוחות שעלולות לסכן אותם ואחרים, כמו נהגי משאיות שממשיכים לנסוע גם כאשר יש צורך במנוחה ושינה”.

חלמת? נתפסת

כל אחת מתוכנות המעקב הקיימות כיום בשוק מציעה שורה של כלים למעקב אחר העובדים — פיזית ודיגיטלית. המידע הזה נאסף ומנותח על ידי אלגוריתמים, שתוכנתו לזהות כל בעיה בביצועים. בין היתר, חלק מהכלים מאפשרים למעסיקים להחליט אם לתת לעובדים גישה לפלטפורמות ואתרים מסוימים; לעקוב על זמן פעילות באתרים, אפליקציות ותוכנות; לנטר כמה זמן עובדים נמצאים על המחשב, בטלפון, בפגישות, ליד השולחן, מחוץ למשרד או בחללים משותפים – והכל מפולח לפי עובדים ספציפיים, צוותים, ימים, חודשים ושנים.

חלק מהתוכנות יכולות לשלוח הודעות נוכחות אוטומטיות אם הן מזהות שהעובד לא על המחשב זמן מוגדר מראש. הן יכולות גם לשלוח התראה למעסיק אם עובד הכניס התקן USB למחשב או נכנס לרשת חברתית והתחיל לצפות בסרטונים של חתולים. הכל מתועד, שום דבר לא עובר מתחת לרדאר, הממצאים כולם מאוחסנים דיגיטלית וניתן לחפש בכל בזמן אמת באמצעות גרפים פשוטים, טבלאות וצילומי מסך.

הבוס הגדול רואה הכל

כמה מזה חוקי? לפי היועץ המשפטי של התנועה לזכויות דיגיטליות עו”ד יהונתן קלינגר, “הכלל הוא שיש להבדיל בין סוגי שימושים. הראשון הוא מה שנקרא ‘תיבה פרטית’, כשהעובד משתמש בטלפון או במחשב פרטיים לצורכי עבודה. במצב זה למעסיק אסור אפילו לבקש להתקין תוכנת מעקב או להגיד שאם הוא רוצה להתחבר לרשת הארגונית הוא חייב להתקין תוכנה מסוימת – גם אם יש הסכמה מלאה מצד העובד. אבל, אם המעסיק נתן לפטופ או טלפון סלולרי, צריכים להתקיים שני כללים כדי שהוא יוכל להתקין על המכשיר תוכנת ריגול כלשהי: אסור לעובד להשתמש במכשיר לשימוש פרטי והעובד חייב לתת את הסכמתו לכל צפייה ספציפית בחומר. כלומר, גם אם המידע נאסף, עדיין צריך את הסכמת העובד לחיטוט בו. המעקב קל יותר כשיש מחשב שיתופי בעבודה, שעליו כולם יכולים לעבוד. אם כתוב עליו שהוא מנוטר, מותר למעסיק להפעיל עליו מדיניות ניטור קבועה”.

הכללים הישראלים מקלים ביחס לאירופה, למשל, שם מדינות רבות אוסרות בתכלית ניטור שוטף של תקשורת עובדים ומתירות זאת רק בנסיבות מצומצמות מאוד, כמו חשד קונקרטי לגבי עובד מסוים. מדינות אחדות, כמו גרמניה ואיטליה, דורשות כי המעסיק יתייעץ עם איגודים או גופים אחרים המייצגים את העובדים לפני שהם מתקינים אמצעי ניטור ומעקב.

“מעקב כמעט מוחלט”

“היום היכולת של ההנהלה לעקוב אחר כל כוח העבודה, לקבל מידע מפורט על כל עובד בנפרד ועל הביצועים של הצוות כולו היא כמעט מוחלטת”, הוסיף מנוקא. “המפקח תמיד נוכח ותמיד נראה, גם כאשר הוא נעדר לחלוטין ממקום העבודה. זה חסר תקדים בהיסטוריה האנושית”.

המעקב הבלתי פוסק אחר בני אדם בעידן הדיגיטלי מייצר לולאה אינסופית שגורמת למעסיקים לבחון את יעילות העובדים יותר ויותר דרך מדדים ומידע. הבעיה היא שהנתונים לא באמת יכולים לתפוס ולתאר את התרומה הייחודית של כל עובד ועובדת. מה שאולי נראה למעסיק כמו גלישה חסרת תכלית באינטרנט לכמה דקות יכולה להיות רגע של אוורור או חיפוש רעיונות יצירתיים ממקורות לא צפויים.

המעקב מייצר עוד לולאה אינסופית: ככל שהמעסיק רוצה לדעת יותר על העובד, כך הצורך של העובדים בעצמאות ובחופש ממדדים של מעסיקים דוחף אותם לנסות להיות פחות ופחות נראים. וככל שהעובדים מנסים להסתתר, כך מעסיקים רוצים להגביר את המעקב. מייקל אנטבי, פרופסור להתנהגות ארגונית מאוניברסיטת בוסטון, מכנה את התופעה “מעקב שמגשים את עצמו”.

ואם כל זה לא מספיק, מחקרים מצביעים על כך שהמעקב עלול לפגוע בדיוק בדבר שהיה אמור לשפר: הפריון. ב־2017 קבע המשרד להערכה טכנולוגית של הקונגרס האמריקאי כי “יש סיבה להאמין שניטור אלקטרוני על כמות או מהירות העבודה תורם ללחץ ולמחלות הקשורות ללחץ”. בדיוק אותו הלחץ לעמוד במדדים כשמעליך מעסיק רואה־כל דוחף את העובדים לעבוד יותר שעות ובמאמץ גדול יותר – אך הדבר לא תמיד מתבטא בתפוקה גדולה יותר.

צמד אנתרופולוגים מאוניברסיטת ייל מצאו במחקר מ־2013 כי מעקב יוצר פעמים רבות “תרבות שבה אנשים משנים את ההתנהגות שלהם כדי שיתאימו למכונות, ולא להיפך”. כלומר, עובדים מקבלים החלטות לגבי מה שהם יודעים שהאלגוריתם רוצה שהם יעשו, ולא לפי שיקול דעתם – דבר שסופו בשחיקת יכולתם לפעול כאינדיבידואלים. מחקר מ־2001 מאוניברסיטת פרדו מצא כי ניטור עובדים מייצר אצלם תחושה של אובדן שליטה בחוויית העבודה ומערער את הביטחון ואת איכות העבודה. מחקר של Data & Society מ־2019 מצא כי איסוף נתונים מאסיבי מקל על המעסיקים לקצץ בשכר העובדים, בעיקר קבלנים או עצמאיים, בזמן חישוב תשלומי המשכורת.

איוון מנוקא, פרופ’ לכלכלה בינלאומית מאוניברסיטת אוקספורד

שבב בעור תמורת חולצה

כיום, חורץ מנוקא, יש מגמה ברורה של אימוץ אמצעים אלו ביותר ויותר מגזרים, כמעט ללא התנגדות מצד העובדים. “גם כשמדובר בטכניקות מעקב פולשניות ביותר כמו מיקרו־צ’יפינג – החדרת שבב בגודל גרגיר אורז מתחת לעור העובדים כדי לאפשר להם להפעיל מדפסות, לפתוח דלתות וכמובן גם לעקוב אחר כל התנועות שלהם – לא רק שההתנגדות נעדרת, העובדים מאמצים אותה בשמחה”.

זו אינה הגזמה. ב־1 באוגוסט 2017 עובדי Three Square Market הוזמנו למסיבה בחצר המטה בוויסקונסין. בין מינגלינג למיניגלינג, עובדי חברת המכונות האוטומטיות מוויסקונסין הוזמנו לאמן קעקועים מקומי כדי שיחדיר להם שבב בין האגודל לאצבע. השבב אפשר להם לפתוח דלתות משרדים, לרכוש מהמכונות האוטומטיות ולהיכנס למחשבים ללא סיסמה. כיום, ל־72 מ־90 עובדי החברה נושאים יש שבב מתחת לעור, שעוקב אחרי מיקומם. בתמורה, הם קיבלו חולצה עם הכיתוב “I Got Chipped”. פעם אסירים משוחררים נאלצו להרכיב צמיד ניטור, היום עובדים מוותרים על הפרטיות תמורת חולצה.

בניגוד לדיון הביקורתי המתנהל באקדמיה, הדיון בעסקים עצמם פשטני ונחרץ: אי אפשר לסמוך על כל העובדים ומי שעושה את עבודתו נאמנה, אין לו מה לדאוג. ואם למישהו לא נוח שמנטרים אותו, מה זה בעצם אומר עליו בעצם? התפרצות הקורונה והמעבר לעבודה מהבית רק החריף את חוסר האיזון ביחסי הכוחות בין עובדים למעסיקים. זה נכון במיוחד לאור גל האבטלה העולמי העצום, שמותיר בידי העובדים פחות ופחות אמצעי מיקוח.