הבית שעזב אותי

Oct 20, 2021 מנהל Featured, יהדות 0

ארץ ישראל עזבה אותי הרבה לפני שעזבתי אותה. תהליך הנטישה היה איטי ומכאיב, אם כי בשלבים הראשונים לא הייתי מודע לחומרת המצב.

כילד המדינה שלי התייחסה אלי בחביבות ואפילו באצילות. היא סיפקה לי כמעט כל מה שילד יכול להשתוקק אליו. כל האנשים סביב היו כמו הורי, ניצולי שואה שהתייחסו אל החיים ואלי כאל פלא. לא היה להם הרבה. היה גג מעל הראש, אוכל במשורה ומעט בגד ללבוש. אני אישית לא ידעתי שיש “צנע”. לא היה חסר לי כלום. אף פעם לא הלכתי לישון רעב. אמי גידלה קצת ירקות בגינה, והיה לול עם כמה תרנגולות, ואפילו כמה עצי פרי. קלמנטינות ושסק כמו שהיו אצלנו בחצר, לא טעמתי מאז.

כשהתוודעתי לאור החשמל הייתי כמעט בן חמש. האנשים החשובים בחיי היו מוכר הקרח השכונתי והחלבן, שהיו גם שכנים. כשהייתי בן עשר, התחילו השכנים להחליף את מקררי הקרח ב”פריג’ידרים” ומוכר הקרח השכונתי, שאבד את פרנסתו, הפך למנהל הצרכנייה הראשונה שנפתחה בישוב.

פחות או יותר באותה תקופה, הופיעה גם המכונית הפרטית הראשונה ברחוב. הייתה זו סיטרואן דה – שבו ישנה, וכל השכונה הלכה לחזות בפלא, בתקווה לזכות ברגע קסום של ישיבה בתוכה. גם הפתיליות והפרימוסים התחילו להתחלף בכיריים של גז, ושמות כמו פזגז, אמישראגז וסופרגז הפכו חלק משגרת החיים.

החיים היו טובים. הייתה קבוצת כדורגל עם שחקנים שגדלו אתי בשכונה והפכו לאלילים. אחד מהם אפילו נרכש על ידי קבוצה מהליגה הלאומית ולא היה גאה יותר ממני בן האחת עשרה. האחים המבוגרים של חברי התחילו להתגייס לצבא וחזרו עם נעליים וכומתות אדומות. אתר אימוני הצניחה היה על גבעה שקראנו לה: “גבעת הכלניות”, שהייתה לא רחוקה מהשכונה. כל אימת שהיינו מבחינים ב”דקוטה” המוכרת עם הדלת הפתוחה, עזבנו הכול ורצנו לגבעה, בתקווה לפגוש את בחורי השכונה מתגלגלים על האדמה חגורים במצנחים. לפעמים זה אפילו קרה, וזכינו לנפנף להם לשלום ולהתרגש עד מות כשהם נופפו לנו חזרה.

כבר אמרתי שכל השכנים היו – כמו הורי, פליטים של משהו שקראו לו ה”מחנות”, ושל עוד מקום שקראו לו “קפריסין”. נראה שהעבר המשותף הזה חיבר ביניהם והפך אותם לקהילה של אנשים שאכפת להם אחד מהשני והם דואגים זה לזה כמו משפחה. הכרתי את כל דיירי השכונה, והכרתי את כל הבתים מבפנים. לפעמים הייתי נשלח על ידי אמי להביא כוס סוכר משכנה א’, לפעמים להביא ביצה לשכנה ב’. לפעמים השכנים היו באים לשמור עלי ועל אחותי ולפעמים הורי היו שומרים על ילדיהם. הכול היה פשוט ומובן.

בית הכנסת השכונתי היה מקום קסום שבו נפגשו כל השכנים בראש השנה וביום כיפור. אווירת החגים וכבוד המעמד, מלווים אותי עד היום, ותרמה רבות לעיצובי כאדם יהודי, על אף שאינני יהודי מאמין. לא זכיתי לחוות חוויה דומה בבגרותי, בשום בית כנסת שאליו נקלעתי. האנשים לא היו אותם אנשים, המנגינה הייתה אחרת, אפילו שהייתה אותה המנגינה, זה לא היה אותו הדבר והמעמד לא הותיר בי כל משקע רגשי.

שלא תחשבו שהכול היה אידילי. הייתה שכנה שהתאבדה, והייתה שכנה אחרת שנרצחה על ידי בעלה. היה זוג אחד שהתגרש ולמשפחה אחרת נולדו ילדים נכים. היו גם טרגדיות אישיות אחרות, אבל איכשהו הן נמוגו באווירה הכללית ולא קלקלו יותר מדי את הטוב והיפה שמסביב.

אני יכול להמשיך ולהפליג אל העבר ולתאר עוד ועוד. אני יכול לדבר על בית הספר היסודי שהיו בו מורים מופלאים שהקנו לנו לא רק ידע ואהבת הארץ, אלא את היכולת לחשוב חשיבה עצמאית, אהבת האומנות והמוסיקה, מלאכת היד החקלאות והספורט. אני יכול לדבר על מקהלת בית הספר שזכתה בכל כנסי המקהלות הארציים שהייתי חלק ממנה, כמו גם על תזמורת הנוער לכלי נשיפה שהוקמה בבית הספר שבו למדתי וזכתה עד מהרה במוניטין בינלאומי (שתמונה עתיקה שלה מלווה את המאמר הזה). אכן, גדלתי במקום מיוחד, מקום שהפך את הילדות והנערות לחוויה חד פעמית.

מדי פעם התגלגלנו באוטובוס לעיר הגדולה תל – אביב. היה זה כמו לצאת לארץ אחרת. ידענו שתל – אביב, כמו הכפר שלנו שהפך ברבות הימים לקריה, הינה חלק ממדינת ישראל. לא היינו בורים. השתתפנו בחידונים של שמואל רוזן וזכינו כמעט תמיד בפרסים הראשונים. ידענו מתי תל – אביב נוסדה ושקראו לה בהתחלה “אחוזת בית”. ידענו הכול, אבל תל אביב לא הייתה הכפר שלנו, לא הייתה הארץ ישראל שהכרנו ואהבנו. שמחנו מאוד כשהאוטובוס נכנס לשדרת הברושים שהובילה לקריה, וממש נשמנו לרווחה כשירדנו סוף סוף מהאוטובוס.

את ה”מדינה” אהבנו ללא הסתייגויות וללא מצרים. כולנו ללא יוצא מן הכלל, חיכינו בכליון עיניים לרגע שנגיע לגיל הגיוס, נתנדב לצנחנים ונצנח גם אנחנו ב”גבעת הכלניות”. את מלחמת סיני, את ההאפלה, חפירת השוחות בחצר, וההצמדות המתוחה של האימהות למכשירי הרדיו, עברנו מתוך תחושה של גאווה ונכונות להקרבה. הרגשנו גיבורים, ואף על פי שהיינו ילדים צעירים חפשנו דרך לקחת חלק במאמץ המלחמתי. הלכנו לעזור לשכנים בחפירת השוחות, עזרנו להדביק ניר דבק על החלונות, וידענו בוודאות שהאבות שלנו גיבורים, במיוחד כשחזרו הביתה לחופשה קצרה עם הרובים הצ’כים המרשימים. אבי אפילו הביא פגיון בנרתיק עור, שהיה שייך כנראה לחייל מצרי שגורלו לא שפר, פגיון שנמצא ברשות המשפחה עד היום. בקיצור, מלחמת סיני הייתה חגיגה שחיזקה את הקשר שלנו ל”מדינה”, ועוד יותר את התודעה הציונית שלנו – ללא כל מרכאות.

ככה פחות או יותר נראו שמונה עשרה השנים הראשונות שלי. כמובן שהיו גם אהבות ואכזבות, רגעי אשר ורגעי כאב, אבל כולם היו במישור האישי ולא נגעו לארץ הישראליות המוחלטת שלנו ושלי.

ואז התגייסנו לצבא והגיעה מלחמת ששת הימים, ושום דבר לא היה יותר אותו הדבר.

חלק מאלה שהגשימו את החלום וחבשו כומתות אדומות, חזרו שבורים או שלא חזרו בכלל. לפתע, ללא כל הכנה מוקדמת, הכתה אותנו המציאות בדמותן של אותיות שמם של חברנו חקוקות בבטון, בלוח שב”גן הגיבורים”, בצרוף האותיות – הי”ד. פתאום היינו לקלגסים שמדרך סוליות נעליהם מרעיד באימה לבבות של ילדים במיטתם בלילות. אולי היינו צודקים, אבל כמו שאמר המשורר הלאומי שלנו: “נקמת ילד קטן, עוד לא ברא השטן”, ומבחינתם של הילדים האלה, אנחנו היינו השטן. חלק מאתנו חשב לעצמו: “איך יביטו עלינו הילדים האלה כשהם יגדלו?”, וחלק אחר אמר: “צריך להרוג אותם כשהם קטנים”, וליווה את האמירה שלו בחיוך ניצחון בוטח.

אלה גם אלה היו הילדים שגדלנו אתם באותה ישראל האחרת שלפני ששת הימים. החברים שהלכו אתנו לתנועה, רקדו אתנו בדיסקוטקים, ועשו אתנו צבא. אותם הילדים שאהבו את אותן הנערות שאנחנו אהבנו, ואהדו את אותה קבוצת הכדור רגל שאנחנו אהדנו. פתאום, באבחה אחת של חרב מדממת, כבר לא היינו מאותו הכפר.

שירות החובה התחלף בשירות מילואים. בגרנו, הקמנו משפחות, והפכנו להיות אזרחים מן השורה, שמנסים לפלס לעצמנו נתיב בחיים במדינת ישראל עטירת השטחים. אף על פי שנשארנו לגור בקריה האהובה שלנו, משהו היה חסר. על בית הכנסת השכונתי האהוב שלנו השתלטו חברה צעירים חובשי כיפות סרוגות ששואגים בהתלהבות תוך כדי ריקוד: “עוצו עיצה ותופר”, והוא כבר לא היה בית הכנסת שלנו. עוד ניסינו, בכוח ההתמדה, להגיע לתפילות ראש השנה ויום כיפור, בתקוה לחזור ולו לרגע, לאותה אווירה שזכרנו, ושאליה כל כך התגעגענו. אבל כשעל הבמה עלה בחור צעיר ונמרץ, שציציותיו מתנופפות מתחת לחולצת הפלנל המרושלת שלו, וכיפתו הסרוגה מונחת ברישול מכוון על שערו הפרוע, וביקש מאתנו להצטרף אליו ואל חבריו לתנופת התנחלות בשטחי ארץ ישראל המשוחררת, ידענו שלבית הכנסת הזה כבר לא נבוא יותר, ובית כנסת אחר כבר לא יהיה לנו.

פתאום גם גילינו שיש דבר כזה שקוראים לו “מלחמת הקיום”. ידענו שבכל מקום בעולם, צריך לעבוד קשה כדי לזכות בפירורים שמאפשרים חיים הוגנים. מה רצינו בסך הכול. קורת גג צנועה, אוכל לילדים במקרר, מעט בגדים בארון, ואפשרות לקחת מדי פעם הפסקה קטנה, כדי להחזיר לעצמנו את הכוחות הנפשיים והפיזיים, כדי שבריאותנו תשמר ונהיה מסוגלים להמשיך את מלחמת הקיום. וכל זאת בין שירות מילואים לשירות מילואים, עם עוד כמה מלחמות גדולות או קטנות באמצע. איכשהו זה לא עבד, והמנהיגים שלנו אמרו שאין ברירה, ושר האוצר אמר שמוכרחים להכניס את היד יותר עמוק לכיסו של האזרח, כי צורכי הביטחון… וכי התוכנית הכלכלית לא עובדת… וכי יש צורך להשקיע בהתנחלויות… ועוד כל מיני “כי”…

מספר השמות החקוקים על לוח הבטון ב”גן הגיבורים” הלך וגדל, והבנים שלנו כבר הגיעו לגיל התיכון והתחילו לתכנן את השירות הצבאי שלהם. הקריה הפכה מ”בית”, לסתם עוד מקום מגורים. פיסת נדל”ן במרכז הארץ, שהייתה מספיק קרובה לתל אביב, אבל גם מספיק רחוקה כדי להיחשב ל”פרוור”: מקום עם איכות חיים שמושך אליו את אנשי העיר שרצו לחיות מחוץ לעיר, אבל קרוב עד כמה שאפשר. המועצה המקומית הפכה לעירייה, וראש המועצה, שהיה בן הכפר, שריד לתקופת ילדותינו, שאהב את הקריה והקדיש לה את כל זמנו ואונו, הפך לראש עירייה זר ולא מוכר, שראה בתפקידו לא יותר מקרש קפיצה לקריירה פוליטית במפלגה מובילה.

תגידו, אי אפשר לעצור את הקדמה. המדינה גדלה והתפתחה, ועמה גם הקריה, ומה שהיה, שוב לא יהיה. תגידו וגם תצדקו בדבריכם. הבעיה היא שהמשהו החדש הזה, שהתפתח והתקדם, אבד משהו בדרך. והדבר הזה שהוא אבד, היה בדיוק המולדת שלנו – הדבר שאותו אהבנו ושלו היינו זקוקים, כדי לראות בקריה שלנו ובמדינה שלנו – בית. המשהו הזה, נאלצנו להפנים בכאב, מת. וכמו כל מה שמת, הוא לעולם לא יחזור. לפתע היינו עץ ששורשיו נמקים ומתים.

מה קורה לעץ כשהשורשים שלו מתים? עליו נושרים, ענפיו מתייבשים ומאפירים. איכשהו הוא עוד מצליח לעמוד מעל פני האדמה ולהתמודד עם איתני הטבע, אבל הרוח מכריעה אותו במוקדם או במאוחר, והוא מוצא את עצמו עקור ונסחף עם הרוח לכל אשר היא נושאת אותו.

אותנו נשאה הרוח ללוס אנג’לס. הצטרפנו לעצים עקורים שנסחפו לשם לפנינו, והתחילו להצמיח עלווה ירוקה ולהעמיק שורשים. מוזר, לתקופה מסוימת נדמה היה לנו שחזרנו בזמן. לפתע הרגשנו בבית. אנשי הקהילה קבלה אותנו בזרועות פתוחות ואפשרו לנו להרגיש חלק ממשהו. חזרה אלינו תחושת החג בבית הכנסת, עת פגשנו את ידידנו ומכרנו, שאתם גם עשינו את החגים באווירה משפחתית נעימה ומחבקת. אכן, פתאום היה לנו שוב בית.

המשכנו להתבונן מבחוץ, באהבה ובכאב לב אחרי המתחולל ב”ארץ”. רצינו בטובתה והתפללנו לשלומה. אבל עם חלוף הזמן היא הלכה והתרחקה מאתנו. הלכה ונעשתה למדינת ים רחוקה, כאילו מתאמצת לנתק אותנו מעצמה סופית. לקח קצת זמן עד שהפנמנו שאין דבר כזה: “ארץ”. מה שיש זה בני אדם. בני אדם שמסמנים לעצמם קו על האדמה ואומרים: “כל מה שבצד שלנו של הקו זה “ארץ” – הארץ שלנו”. אנחנו נבנה את הארץ הזאת בדמותנו ובצלמנו, ומי שלא מוצא חן בעיניו, שיסתלק לנו מהעיניים. אין ספק, זאת היא זכותו המלאה של הרוב.

הרגע שבו קלטנו והפנמנו את העובדה הזאת, היה הרגע שבו הפסקנו להיות ישראלים. עוד לא ידענו בדיוק מה אנחנו, אבל ישראלים כבר לא היינו. הישראליות הוציאה אותנו ממנה, והשליכה אותנו אל איי השפיות, להילחם את מלחמת החיים שלנו, ולאפשר לילדנו למצוא זהות משלהם. עדיין יש לנו שם קשרים – משפחה, חברים. רובם מודים שהם אתרו לעצמם את האי שלהם שם, וכוננו לעצמם חיים בבועה משלהם, משתדלים בכל מאודם לא להיות חלק מסיר המרק הרותח המכונה: “החברה הישראלית”. חלק אחר, ממשיך עדיין להתלבט, ומנסה לשכנע את עצמו שעוד יגיעו ימים אחרים.

הלואי.