This handout photo taken and released on December 27, 2021 by the EU delegation in Vienna – EEAS shows representatives attending a meeting of the joint commission on negotiations aimed at reviving the Iran nuclear deal in Vienna, Austria. (Photo by Handout / various sources / AFP) / RESTRICTED TO EDITORIAL USE – MANDATORY CREDIT “AFP PHOTO / EU DELEGATION IN VIENNA / EEAS” – NO MARKETING – NO ADVERTISING CAMPAIGNS – DISTRIBUTED AS A SERVICE TO CLIENTS *** Local Caption *** 28.01.22
הנציג הרוסי במו”מ בשיחות הגרעין בווינה אמר בשבוע שעבר שאיראן קיבלה הרבה יותר ממה שציפתה. בתחילת דצמבר פרש מתפקידו רוברט נפיו, סגנו של הממונה לשיחות מטעם ארה”ב ומי שעבד גם עם ממשל אובאמה, לאחר שסבר שהעמדה האמריקנית הנוכחית רכה מדי. זאת ועוד, המתווך “האובייקטיבי” מטעם האיחוד האירופי לשיחות, אנריקו מורה, הוא זה שנסע לפני כחצי שנה לאיראן לטקס ההשבעה של הנשיא מוסאווי. וכאילו כל זה לא מספיק כדי להבין שהמעמד בווינה כולו מנוגד לאינטרס הישראלי, מצטרפת לכך הדאגה הפומבית של חברי קונגרס אמריקנים, כ־200 רפובליקנים שפנו לביידן בדרישה להביא את ההסכם לבקרה ולאישור הקונגרס. במכתב דומה נוסף השתתפו גם 12 דמוקרטים, ובשבוע שעבר ערכה המפלגה הרפובליקנית כנס חירום בנושא והתחייבה שהנשיא הבא מטעמה יבטל את ההסכם.
המסקנה החשובה למדינת ישראל היא אחת: עדיף שלא יהיה הסכם כלל, מאשר הסכם רע. המתפשרים על הסכם כלשהו סוברים שבהיבט הגרעיני, הדבר יעכב את איראן מהגעה ליעדה, ובהיבט המדיני הרחב יותר, תהליך דיפלומטי ימתן את התוקפנות האיראנית. שתי התובנות שגויות: מדיניות של “עיכוב” בלבד עומדת בסתירה למחויבות הישראלית והעולמית למנוע איראן גרעינית. נוסף על כך, הסכם הצד הכלכלי ב־2015 הוביל לכך שתוקפנותה של איראן רק גברה.
הטענה השגויה האחרונה שמציגים התומכים בהסכם הרע היא שלאחר יציאת ארה”ב מן ההסכם – גברו מאמצי הפיתוח הגרעיניים של איראן. ההפך הוא הנכון. בהתבסס על נתוני סבא”א, איראן לא חזרה להעשיר אורניום בכמויות גבוהות ב־2018, לאחר יציאת טראמפ מן ההסכם, אלא ב־2021, לאחר כניסת ביידן לבית הלבן.
שנית, ישנן עדויות לכך שאיראן הפרה את ההסכם כבר בחתימתו (תוכנית הגרעין הצבאית, למשל). שלישית, היציאה של ארה”ב לבדה מן ההסכם לא עצרה את איראן, משום שמדינות אירופה נשארו בו. דמיינו מה היה קורה אם הן היו מצטרפות למשטר סנקציות עולמי כבד, רק שבמציאות הן הפעילו מנגנונים עקיפים להעברת כספים לאיראן, חרף הסנקציות.
זאת ועוד, בשעה שהסכם רע מאפשר לאיראן להמשיך להעשיר אורניום ולתחזק את תשתיות הגרעין “לצורכי מחקר”, הרי אם לא יהיה הסכם כל פעולה כזאת תהיה בלתי חוקית – ועל כן, ניתן יהיה לפעול נגדה. וכשיש הסכם שעליו חתומות ארה”ב וכל מעצמות העולם, האם ישראל תוכל (ותעז) לתקוף את איראן? ומה תהיה התגובה כלפי ישראל הפוגעת בתמונת “השלום העולמי”, שמדינות העולם יצרו בדמיונן? וכשהסנקציות הכלכליות תוסרנה והזיקה הכלכלית והאנרגטית בין אירופה לאיראן תגדל, האם אירופה תוכל (ותרצה) לפעול נגד איראן, אם תידרש לכך? ע”ע הגז הרוסי.
שגריר ארה”ב בישראל לשעבר, דיוויד פרידמן, אמר שהיציאה מן ההסכם לא היתה הבעיה, משום שההסכם לא היה הפתרון. כיום, יש לומר, החזרה להסכם אינה הפתרון, היא הבעיה. הסכם רע יוביל להתחזקות כלכלית של איראן, שתוביל להסלמה אזורית כוללת, ובסופו של דבר להפיכתה למדינה גרעינית. במציאות הזאת, החובה המוסרית, בישראל ובעולם, היא להעדיף שלא יהיה הסכם כלל, מאשר הסכם רע.
