Jul 15, 2021 מנהל Featured, תרבות ואמנות 0
כל ימי ילדותי ונעורי שעברו עלי בהיותי חלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית במרוקו, היו מאופיינים בערכים, במנהגים ובמסורת, שהאמנתי שהיא המורשת המשותפת לכל יהודי העולם. רק בשנים מאוחרות יותר גיליתי שחלק מאותם מסורות ומנהגים, זרים לחלוטין ולמעשה לא קיימים כלל ברוב הקהילות היהודיות מחוץ למרוקו. יותר מזה, חלק מהמסורות והמנהגים האלה הובנו בצורה לא נכונה ואפילו מעוותת. במשך שנות המחקר שלי לקחתי על עצמי לעשות ככל שביכולתי לחקור כמה מהסיבות האפשריות, ולחשוף את השורשים העתיקים של אותם מנהגים ומסורות, שבחלקם כבר נשכחים והולכים.
לכל מנהג יהודי יש צידוק, אם בכתב ואם בעל פה. אכן גם מנהגים שאינם נתמכים בטקסט כתוב יכולים לשרוד. יחד עם זאת ברור ששורשי המנהגים שהועברו מדור לדור בעל פה, עלולים להישכח על ידי הדורות הבאים, שלא יבינו יותר את משמעויותיהם, ולא יבינו בעצם למה הם מקיימים אותם. לדוגמא: משמעותו של משחק ששוחק על ידי ילדי מרוקו בט’ באב אבדה, והצעצועים המסורתיים הוחלפו בצעצועים אחרים, לפני שכמה פוסקי הלכות אסרו על המנהג כליל.
במרוקו משום מה, המנהגים והמסורות זכו להישמר ולהמשיך להיות חלק בלתי נפרד מחיי הקהילה. האנטרופולוג פייר פלאמנד, הבחין בתופעה במהלך חגיגות חג הפורים כמו במנהגי תשעה באב: “רוכלים שהציעו צעצועים, סובבו ברחובות המלאחים, (הרובעים היהודים בערי מרוקו), והילדים היהודים היו קונים מהם את הצעצועים השבירים בכסף שקבלו מהוריהם למטרה זו”. (ציטוט מספרו של פלאמנד: “הגלות בארצות האיסלאם”, עמוד 212).
“צעצועים שבירים”, הוא כתב, וזה תואם את מה שהורי ספרו לי בעת ששאלתי אותם על משמעות המנהג כשתשובתם הייתה תמיד: “חפצים עשויים מחימר נשברים בקלות, ואבדן הצעצועים ושברונם מעציבה את הילדים מאוד, וכך הם לוקחים חלק באבל היהודי הקולקטיבי”. הסבר זה נשמע הגיוני נוכח העובדה המסורתית שלפיה חרס נשבר מזוהה עם אבל, כפי שזה מקובל גם בתרבויות אחרות. בעירק למשל, היהודים היו שוברים כדי חימר בתשעה באב, תוך כדי חזרה על המשפט: “ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה”, (ישעיהו א’, כ”ז’).
משום מה אפילו כילד לא הצליחה התשובה הזאת לספק אותי, במיוחד בגלל שבנוסף לכלי החרס הנשברים, קבלנו גם את סט הרהיטים המיניאטוריים, שבעליל לא היו שבירים כלל. האם ברונו ומלכה, שני אנטרופולוגים אחרים, צדקו כשכתבו שהילדים קבלו את הצעצועים כדי: “להסיח את דעתם מהאבל”? האם המסורת הזאת הייתה קיימת כדי לשמר את התמימות של הילדות?
הנושא המשיך להעסיק אותי ולסקרן אותי גם כאדם בוגר. הייתה זאת פגישה מקרית עם מר מכלוף ביטון ז”ל, שהיה באותה עת רב בעיר אשקלון, שסיפק לי מפתח להסבר יותר מעניין, בעזרת מדרש הנטוע עמוק במסורת היהודית:
“ביום קיץ חם מאוד בממלכת יהודה, בעת שאיכר אחד חרש את אדמת שדהו, קרסה לפתע הפרה שהייתה רתומה למחרשה, ונפלה אל האדמה. על אף כל נסיונותיו ומאמציו של האיכר, סרבה הפרה הרובצת להתרומם ולעמוד בחזרה על רגליה. האיכר הכועס היכה אותה נמרצות, וזו געתה געייה גדולה ונוראה כל כך, עד שנפל על האיכר, שהיה לבדו בשדה, פחד גדול. בעוד האיכר מנסה להתאושש מהבהלה שאחזה בו, יצאה מפיה של הפרה הרובצת, געיה שנייה גדולה ונוראה מקודמתה. האיכר האומלל לא יכול היה להבין מה קרה לפרה, ולא היה לו מושג מה עליו לעשות.
בעודו עומד חסר אונים ליד הפרה הרובצת, הופיע
לפתע הלך זר לידו ואמר לו: “הפרה שלך אמרה לך עכשיו משהו חשוב מאוד: בגעייה הראשונה היא סיפרה לך שבית המקדש בירושלים נחרב. בגעייה השנייה אבל, היא בישרה על לידתו של המשיח, ושעליך מוטל התפקיד למצוא אותו ולהביאו לירושלים למען הגאולה”. “ואיך אני אמור לזהות את המשיח”? שאל האיכר את הזר. “יש לו סימן לידה קטן מעל עינו השמאלית, והחל מהשבוע הבא הוא ישא את השם מנחם”, ענה לו הזר. האיכר הנבוך לא היסס. הוא מכר את שדהו, את הפרה ואת המחרשה שלו, צרר את בגדיו ויצא למסעו בדרך לירושלים. באותה עת הייתה ירושלים מוקפת בחיילים רומאים. בצער עמד האיכר מרחוק וצפה בעשן העולה מירושלים, ובמיוחד מבית המקדש. בעמדו נוכח המראה העצוב הזה, הבין האיכר שהפרה שלו אמרה את האמת, וכך גם הזר, ותקף אותו רצון עז למצוא את המשיח ולהביאו לירושלים כדי שיביא את הגאולה ללא כל שהיות. זה היה הרגע שבו הוא החליט לייצר צעצועי ילדים, מתוך הבנה שהעיסוק הזה יביא אותו במגע עם הרבה ילדים, מה שיגביר את סיכוייו לפגוש את המשיח הצעיר.
כך הפך האיכר לרוכל צעצועים. הוא נדד בממלכה מכפר לכפר, והמשיך ליצור ללא הפסקה צעצועים, בתקווה לפגוש את הילד המשיח בדרכו. לאכזבתו הרבה, אף ילד אחד מכל הילדים הרבים שקרבו אל צעצועיו, לא נשא את הסימן הקטן מעל עינו השמאלית, ואף אחד לא נשא את השם מנחם. למרות הכל לא התייאש האיכר והוא המשיך להתמיד בשליחותו: הוא המשיך לנדוד בדרכים בחום ובקור, בימים ובלילות, ללא הפסקת מנוחה. גם הסערות העזות של החורף לא הצליחו לעצור בעדו. מיד עם הגיעו ליעדו, הוא מיהר לפתוח את שק הצעצועים שלו ולהציג את צעצועיו בזהירות רבה על דוכן תצוגה קטן. עם השלמת העמדת הצעצועים לתצוגה, פצח האיכר בשיר כדי להסב את תשומת ליבם של הילדים ואמהותיהם. כמה ילדים אמנם קנו ממנו צעצועים, אחרים הסתפקו בהבעת התפעלות מיופים. האמהות נהגו לקנות ממנו צעצוע קטן עבור ילדיהם תמיד, כמו למשל תחנת רוח או פעמונים קטנים. לאחר שזרם הילדים פסק, התפנה האיכר לאכול ולשתות, ולברר עם עוברים ושבים מה היא הדרך הקצרה ביותר ליעד הבא.
יום אחד, בעת שניסה לברר מה היא הדרך לכפר השכן, נאמר לו שלא כדאי לו לטרוח להגיע לשם, מאחר וזהו הכפר העני ביותר שהדמיון יכול להעלות על הדעת, ושאיש באותו הכפר לא יכול להרשות לעצמו לרכוש צעצועים, אפילו לא את הצעצוע הזול וחסר הערך ביותר. למרות האזהרות, שם האיכר את פעמיו לעבר הכפר העני, מתוך ידיעה שמשיח יכול להוולד רק במקום האומלל ביותר שקיים. הוא גם ידע, מה שלאחרים לא היה מושג, שלשליחותו אין כל קשר עם רווחים כספיים.
בעת שפגש את אנשי הכפר העני, הוא לא יכול היה שלא להיעצב לנוכח האומללות והדיכאון של תושביו. בכל מסעותיו, הוא לא נתקל אף פעם בתופעה דומה. הוא אפילו לא הספיק לפתוח את שק הצעצועים, וכבר הקיפו אותו ילדי הכפר בפיות פעורים מהתפעלות. הם מעולם לא ראו צעצועים שכאלה. כמה מהם מיהרו לקרוא לחבריהם ולהוריהם. עד מהרה התכנסו סביבו כל תושבי הכפר, כשהם לא חדלים מלבחון ולמשש בהתפעלות את הצעצועים המרהיבים בשלל צבעיהם. לאף אחד מהם אבל לא הייתה מטבע מיותרת אחת, שבה יכלו לרכוש רעשן, שהיה הצעצוע הזול ביותר. במהלך כל הפעילות הזאת, ילד אחד אחז בחזקה באחד הצעצועים ולא עזרו כל נסיונותיה ומאמציה של אמו לשחרר את הצעצוע מידיו.
“תני לו את הצעצוע, זה בסדר”, אמר האיכר.
“זה לא מגיע לו”, אמרה האם בקול כעוס,
“האם צריך לתת פרס לילד שנולד באותו יום שבו נחרב בית המקדש”? האיכר הביט בילד מקרוב, וגילה שיש לו סימן לידה קטן מעל עינו השמאלית.
“מה שמו של ילדך”? שאל האיכר את האם.
“מנחם”, ענתה האם והוסיפה: “הוא הביא אתו מזל רע”. הילד נעץ בו את עיניו הדומעות והאיכר הציע לו צעצוע במתנה, למרות התנגדותה העקשנית של האם. אבל האיכר הרגיע אותה כשאמר לילד: “אני לא נותן לך את הצעצוע הזה במתנה. אני משאיל לך אותו, בדיוק כפי שאני משאיל לכל הילדים. תני לו לשחק עם הצעצוע”, אני אחזור אחרי הצהרים לקחת אותו בחזרה. אני אהיה כאן באותו מקום בו אני נמצא כעת, חזרי לכאן ונפגש שנית”. האם הסכימה שבנה יקבל את הצעצוע בהשאלה, והאיכר הבחין שהילד המשיח היה מאושר.
האיכר היה מרוצה בראותו את שליחותו מסתיימת. הוא יצא מהכפר כדי לנוח מדרכו ולתכנן מה תהיה הדרך הטובה ביותר לשכנע את משפחת הילד המשיח לעזוב את הכפר ולעלות לירושלים במסע ניצחון. בעודו מהרהר בדבר, באה רוח סערה גדולה על הכפר, עד כדי כך שההרים סביב הכפר החלו לרקד. עם שובו של האיכר לכפר, לא נראו על פני השטח שום סימנים לסערה שעברה על הכפר לפני מספר שעות. רק בכי שעלה מאחד הבתים הסב את תשומת לב האיכר והוא פנה והלך לעבר הבית שממנו בקע אותו קול בכי נוגה. להפתעתו שהו באותו בית כל תושבי הכפר.
לפני שהספיק לפתוח את פיו, פנה אליו איש זקן שזקנו ארוך ולבן ואמר: “אנחנו לא מבינים מה קרה כאן קודם. רוח סערה גדולה חלפה על הכפר, ולא הזיזה ממקומו דבר, רק את מנחם הקטן היא נשאה עמה”.
אז סיפר האיכר לאנשי הכפר את סיפורו כשדמעות בעיניו. להוריו של מנחם הציע האיכר להתנחם בעובדה שהיה להם את הכבוד היוצא דופן לגדל את המשיח, שעוד באותו יום יתחיל לשרת לצדו של האלוהים בכבודו ובעצמו, כדי שיוכל יום אחד להביא ישועה לבני אברהם יצחק ויעקב.
עוד לפני סוף הסיפור הבנתי שיש כאן הסבר שלישי למנהג המוזר של ה”צעצועים של תשעה באב”. האם יתכן שהמנהג הזה מכוון לכך שהילדים היהודים ילמדו ויפנימו שאסונות היסטוריים יכולים גם להיות התחלה של אירועים משמחים?
בסופו של דבר הצלחתי למצוא את המדרש ב”ספר האגדה” של ביאליק ורבניצקי, תחת הכותרת: “מנחם” – זהו מאז למעשה השם שבו נקרא כל ילד יהודי שנולד בתשעה באב. הטקסט שמיוחס למנחם בן חזקיה, נכתב במקורו בארמית ונשמר כחלק מהתלמוד ה”ירושלמי” במסכת “ברכות”. ניתן גם למצוא את הטקסט הזה כמעט ללא שינוי ב”איכה רבתי” ובעברית כאמור ב”ספר האגדה”. הטקסט הועלה ככל הנראה על הכתב במאה הראשונה לחורבן הבית השני.
ברור שהאגדה הזאת עדיין לא מסבירה את מסורת הענקת צעצועים לילדים בתשעה באב. אם אמנם אין בכוונת המנהג לגרום לילדים לחוות אובדן, ובכך לגרום להם להזדהות עם העצב והאבל של הוריהם, אזי גם ההסבר של החוקרים ברונו ומלכה: כאילו הצעצועים אמורים להשיח את דעתם של הילדים הקטנים והלא בשלים מהעצב העמוק, אינו נכון. אולי בכלל הנוהג אינו אלא חיקוי פשוט לצעצועים שהאיכר חילק לילדים במסגרת חיפושיו אחרי הילד – המשיח? ברור שהילדים היו יכולים באמצעות הצעצועים שהם מקבלים, להתחבר בקלות אל סיפור לידת הילד המשיח תוך כדי העלמת האבל והעצב שהוריהם שרויים בהם. למעשה אף אחד מהסיפורים, חוץ מזה של הרב ביטון, לא מזכיר ולא מדבר על צעצועים: אנחנו שומעים על “בגדי ילדים”, או על “חומרי לבד”, או על “פיסות בד” בלבד. מכאן עלה בליבי הרעיון שמא צעצועים בזמן שבו סופר הסיפור לראשונה, היו עשויים מבד או מלבד. חוץ מההצצה הזאת לתרבות משחקי הילדים בתקופת החורבן, אין לנו שום ממצא היסטורי שיכול להצביע על אפשרות אחרת. ניסיתי להעלות על הדעת כמה אפשרויות אחרות, אבל הן לא נתמכות בעובדות. בכל מקרה – מסורת צעצועי תשעה באב של ילדותי במרוקו שאותה ניסיתי להעביר לבתי, עסקה בצעצועים עשויים מעץ ומחמר, ובוודאי שאין לצעצועים האלה כל דמיון ללבד או לבד.
השתעשעתי ברעיון שאולי אופי הצעצועים השתנה מדור לדור. הדור של אמי השתעשע בתשעה באב בצעצועי רהיטים מיניאטוריים עשויים מעץ. ילדותי לעומת זאת הצטיינה בצעצועי החמר הצבועים והשבירים, ורהיטי העץ הלכו ונעלמו מהשטח.
למעשה אני חייב לאמי את התעניינותי המחודשת בנושא. בעת שחזרתי לחקרו, אמי כבר לא הייתה יותר בין החיים. אבל זכרתי שבכל השיחות שלי אתה אודות תכן ומסורות החגים, היא דיברה גם על תשעה באב של ילדותה, עת רוכלים יהודים היו מציעים מיטות, שולחנות ועריסות מיניאטוריים, והילדים היו מכינים מקש דמויות קטנות, מניחות אותן בעריסות ומלבישים אותם בבגדים זעירים שהם עשו בעצמם.
אז מה המשמעות של מנהג הצעצועים אמורה להיות? למזלי הרב נוצר קשר ביני לבין אמו של אחד מחברי ילדותי שמשפחתו התגוררה ברחוב טבק ברובע היהודי של מרקש. (זהו אותו רחוב שבו היו הנגרים מייצרים את צעצועי העץ לתשעה באב משאריות עץ). אמו של חבר ילדותי, חזרה ואישרה את נכונות זכרונותי בנושא, חוץ מעניין הבובות. על פי גירסתה, הילדים היו אמנם משחקים בבובות עשויות מסמרטוטים, שאותן הם היו נוהגים לנדנד בעריסה.
במהלך נסיעה למונטריאול בקיץ של שנת 1994, עלה בדעתי לבקר אצל גברת מבוגרת, שהייתה בגילה של אמי, לו הייתה אז עדיין בחיים. פגשתי את הגברת עמר מהעיר סטט, שסיפרה לי שהיא נהגה לשחק עם בובה. בן דודי דוד לוי ממרקש, זכר בבהירות כיצד היה אביו מעניק במתנה לכל הילדות במשפחה בובות צלולואיד כמתנת תשעה באב.
המסתורין רק הלך וגדל בעת שהותי בקנדה, עם חשיפת הרשות לשחק בבובות בתשעה באב, בעוד שביתר ימות השנה חל איסור מוחלט עליהן.
שמרתי את הרעיון בלבי, בעודי ממשיך להרהר בחידת הרהיטים והבובה: בסביבה רגילה, חשבתי, יש לילדים המשחקים בבובות, סטים של בגדים תואמים, בדומה לסט בגדי כלה אותם היא מקבלת כנדוניה. הבובה כמעט תמיד הינה בובת גבירה צעירה, שבשפה המרוקאית היא נקראת: “לא’רוסה” – ה”מאורסת” בעברית. אבל הבובות של תשעה באב היו משהו אחר: משום מה הגברת בוהדנה העדיפה לקרוא להן בשמן הצרפתי: “פופון” – ” בובת ילד”. הגברת אביטבול אמרה: “מנדנדים אותו”, ואמי כינתה את הבובות בשם: “דבר מקש”, למרות שהיא הכירה היטב את המילה “בובה”. צורתה של הבובה המותרת במשחק של תשעה באב לא הייתה בדמות עלמה, כך הסתבר לי, אלא של תינוק. התינוק הזה היה מנודנד בעריסה קטנה, וזאת היא הסיבה שהרהיט המיניאטורי הזה היה תמיד מוזכר על ידי הנשים היותר מבוגרות. כדי לאשר את הנחתי החדשה התקשרתי לגברת רחל דהן מלוס אנג’לס ושאלתי אותה במה היא הייתה משחקת בתשעה באב כילדה בקזבלנקה. “קנינו עריסות, ונדנדנו בהן בובות”, ענתה לי הגברת דהן. “זאת הייתה בדיוק התשובה שקיוויתי לשמוע” עניתי לה בשם כל אלה שאולי יעריכו פעם את המשמעות של מה שהיא סיפרה לי. ביום תשעה באב 1995, עשיתי שיחה טלפונית אחרת, הפעם שוחחתי עם גברת איפרגן, שנולדה כ: “סיבוני”. כמוני, הגברת איפרגן חיה בלוס אנג’לס, אבל לי היה עניין לשמוע על ילדותה בשנת 1940 בקזבלנקה, בהיותה בת שש. גם היא ידעה לספר לי שבתשעה באב היא הייתה מקבלת במתנה בובה, ועריסה מתנדנדת. יחד עם אשתי מרשה, התחלתי להתבונן באותם רהיטים מיניאטוריים מעץ לבן שעשיתי בעצמי, ושהובילו אותי להבנה שבסופו של דבר שלמסורת הזאת יש קשר חזק לרעיון של הצורך לטפל בתינוק. ניסינו לדמיין את הדורות של היהודים שנהגו לקיים את מסורת המשחק מבלי שאף פעם לא היה להם מושג מה משמעותו, ויחד עם זאת חשבנו על כל הדורות שלפניהם במאות הקודמות, שהיו מודעים לעובדה שהמנהג הזה אינו אלא חגיגת לידתו של המשיח מנחם. כפי שנאמר בכותרת של “מדרש מנחם”: “ביום בו חרב בית המקדש, נולד המשיח”. המבוגרים מתאבלים על החורבן והילדים חוגגים במשחק את לידת המשיח.
כל המידע שאספתי הביא אותי למסקנה שיהודי מרוקו היו קבוצת היהודים האחרונה שהמשיכה לקיים את המנהג שהביאה עמה עם גלותה מממלכת יהודה. המסקנה הזאת לא הפתיעה אותי, שכן אין זה המנהג היחיד ששרד רק בקהילת יהודי מרוקו. בשנת 1952, התגלה במרוקו בית כנסת עתיק, שכאילו הועתק מבתי כנסת מימי המאה השנייה שנמצאו בישראל. כל הקישוטים וכלי הפולחן היו זהים לאותם בתי כנסת ישראלים עתיקים. לא נמצא עוד בית כנסת כזה בשום קהילה יהודית אחרת. יהודי מרוקו שימרו את הארכיטקטורה הפנימית הקדומה ויש להניח שגם את הפולחן העתיק, במשך יותר מאלף שבע מאות שנה, מועד גלותם מיהודה. עם הזמן, נשכחו המסורות והמנהגים היהודיים העתיקים כפי שהיו מקובלים ביהודה וישראל מקרב הקהילות היהודיות האחרות בגלויות השונות, ורק יהודי מרוקו נצמדו אל מסורת אבותיהם ושימרו את רוחה.
המשחק בבובת התינוק בעריסה, יצר קרוב לוודאי לא מעט בלבול בעולם הנוצרי, בגלל דמיונו הברור לסיפור לידתו של ישו. בעולם ובמסורת המוסלמית לעומת זאת, אין כל סימן וזכר למנהג דומה, בוודאי שלא בדרום מרוקו. יהודי מרוקו קיימו את המנהג עד עלותם לישראל בשנת 1962. מאז אין כל זכר למנהג, והוא איננו מוזכר אפילו באנציקלופדיה ליהדות.
Aug 14, 2017 0
May 19, 2022 0
Apr 20, 2022 0
Apr 20, 2022 0
Apr 18, 2022 0
May 19, 2022 0
Apr 20, 2022 0
Apr 20, 2022 0
Apr 18, 2022 0
יהודה נוני צייר ואומן דיגיטלי בשלוב קנווס וצבעי שמן. מופיע בסדנאות של סמסונג בישראל ובניורק. נוני הוא המאייר של תכנית הטלויזיה של אברי גלבוע של מדד ישראל בערוץ 13 ומרצה על חיי האמנות של האוניברסיטה של בר אילן
מי מאתנו לא בטוח שיש לו מה להגיד, רק שבדרך כלל אין לו למי להגיד את מה שיש לו לומר? מי מאתנו לא חושב שרק הוא יודע ומבין מה שהולך פה, ומי נגד מי, ומי אוכל את מי ומי צודק ומי לא. מי מאתנו לא היה לפחות פעם אחת זבוב על הקיר בחדר הסגלגל בבית הלבן, או לפחות בלשכתו של ראש ממשלת ישראל, ויודע בדיוק – אבל בדיוק, מי אמר מה למי מתי ואיפה, ושלא יבלבלו לו את המוח עם עובדות?
מי מאתנו לא נאלץ להתעמת עם חברים, ידידים או בני משפחה, שגם הם היו זבוב על הקיר, והם שמעו בדיוק הפוך ממה שאתם שמעתם, ואתה חושב שהם לא מבינים כלום, והם בטוחים שאתה טפש שלא יודע כלום ולא מבין שום דבר?
לפעמים מגיעים הדברים לכדי מריבות של ממש, עד כדי סיום של מערכות יחסים ארוכות, או קטיעתם של מערכות יחסים עוד בטרם התחילו.
בתרבות הדיבור והוויכוח העכשוויות, נדמה שחלק מאתנו הסיר את כל הכפפות, ואין לו בעייה לשנוא את בעל הדעה האחרת, עד כדי נכונות לאלימות מילולית ואפילו יותר מזה. מילים של הסתה ושנאה משתחררות היום בקלות בלתי נסבלת, ולעומד מן הצד נדמה שהמרחק בין הצדדים אינו ניתן עוד לגישור.
פרשת הריגול התעשייתי, לכאורה, אחר אזרחים – תהיה חייבת להיחקר • בלעדיה, חלקים נרחבים בציבור יחשדו לנצח שמישהו מסתיר את האמת כדי להגן על עצמו • אבל את יכולות הסייבר חייבים לשמר • מי שייתן לאירועים האחרונים לפגוע בהן, ישלם מחיר גבוה פי כמה בעתיד
למה למשטרה לעשות באופן לא חוקי את מה שהיא יכולה לעשות באופן חוקי
נתחיל מהשורה התחתונה: פרשת הריגול התעשייתי, לכאורה, אחר אזרחים – תהיה חייבת להיחקר. לא משום שיש או אין בה ממש; על זה, לכאורה, אמורים להיות מסוגלים לענות כל צוותי הבדיקה הפנימיים, שעובדים בימים האחרונים בקדחתנות במשטרה ובפרקליטות. הסיבה לחקירה שתתקיים היא אחרת: אמון. בלעדיה, חלקים נרחבים בציבור יחשדו לנצח שמישהו מסתיר את האמת.
צילום: Kimmo Räisänen ליה פוקילה, בתם של נורית מתל אביב ויוקה, איש האו”ם מפינלנד, היא התקווה החדשה של האיגרוף הישראלי • בת ה־18, שהחלה לייצג את ישראל עם מדליית ארד באליפות אירופה לנוער, מסתערת על אליפות היבשת עד גיל 22 ו”חולמת על מדליה אולימפית”
אם השם ליה פוקילה לא מצלצל לכם מוכר, או ישראלי, אתם לא לבד. המתאגרפת הצעירה, רק בת 18, כמעט אינה מוכרת אפילו בקרב חובבי הספורט האדוקים בארץ, אבל באוקטובר האחרון רשמה היסטוריה לאומית קטנה אחרי שהפכה לישראלית הראשונה אי פעם שמשיגה מדליה נשית באליפות אירופה לנוער באיגרוף, שנערכה במונטנגרו.
פוקילה, המתחרה במשקל של עד 70 ק”ג, זכתה באחת משתי מדליות הארד המחולקות בענף אחרי שניצחה ברבע הגמר יריבה מטורקיה והפסידה בחצי הגמר ליריבה אוקראינית, אבל היא ממש לא נחה על כפפות הדפנה. כבר בסוף השבוע הזה תעלה לזירה באליפות אירופה עד גיל 22 בקרואטיה, שם היא מקווה ללכת עד הסוף.
אל־קאעידה, טליבאן או דאעש – המומחים מאוחדים בדעתם שבהיעדר מנהיגות, ראש אסטרטגי או מדינה לפעול ממנה בחופשיות, יתקשו ארגוני הטרור העולמיים לשחזר את ההישגים של העשורים האחרונים • למרות זאת, גורמי ביטחון צופים עלייה בניסיונות לפיגועים מצד כל ארגון טרור אפשרי •
מנסים לשכנע שהם השתנו. לוחמי טליבאן ברחובות קאבול, בשבוע שעבר , צילום: אי.פי
הפיגוע שבוצע בשבוע שעבר בנמל התעופה בקאבול הימם את העולם. מעבר להרג ולתחושת ההשפלה, שקשה היה שלא לחוש גם אם אתה לא אמריקני, הפיגוע הזה העלה שוב לכותרות את הג’יהאד העולמי, ואם להיות מדויקים – את התחושה שמה שקורה כעת באפגניסטן הוא המבוא לשובו של הטרור הגלובלי, שהיכה במערב בעוצמה בשני העשורים האחרונים.
ייאמר מייד: לא מעט מומחים סבורים שההפך הוא הנכון. שהעולם השתנה, שהטרור השתנה, שאפילו אפגניסטן השתנתה, ושאסור להקיש ממה שקרה בראשית המילניום על מה שיקרה כעת.
איך הפך פורים היהודי לקרנבל “ימי פורים”? אולי כי התבגרנו ונרגענו משנאות
עד דלא ידע. תהלוכת פורים
איך יודע יהודי שהוא מבוגר? כשהוא חוזר לאהוב את חג פורים. הפופולריות של החג הזה בלבבות חוגגיו היא מבחן גילאי ומעמדי. ילדים אוהבים את פורים, נערות ונערים מתים עליו, אבל אז הם מתבגרים ונכנסים ל־20 שנות תיעוב מזעזע, שבהן הכל מגעיל אותם: ההתחפשות הסאחית, הפראות המטרידה, הרעש, הפיצוצים ובעיקר – העובדה שבני הנוער אוהבים אותו. זו, כידוע, כבר סיבה לחשוב לגבי כל דבר שהוא רע ומיותר. אבל אז מתבגרים קצת, ומתחילים לאהוב מחדש את החג המתוק הזה. אפילו חוזרים להתחפש, להשתטות, לשלוח משלוחי מנות קונספטואליים ולארגן מסיבות קהילתיות ומשפחתיות.
מאוזני המן ועד לעוגיות מאותגרות חמץ – כל מאכלי החגים שלנו הם קונצרט לאכילה רגשית
איור: נדב מצ’טה
למה אוכלים אוזני המן? שאלה מוזרה. באופן כללי, לוח השנה היהודי כופר באמונה (התפלה) שאכילה רגשית היא עניין מפוקפק. כל מאכלי החגים שלנו הם קונצרט לאכילה רגשית. אנחנו עושים עניין ממה שאנחנו לא אוכלים וממה שאנחנו כן. אנחנו אוכלים כי שמח ואוכלים כי עצוב. אוכלים כי אוהבים ואוכלים כי שונאים. כדי לזכור וכדי לשכוח, כי זה מסמל וכי זה בגימטריה, ולעיתים גם סתם כי טעים.
“כתב המלחמות” שיתף בוועידת “האנשים של המדינה” את רשמיו לאחר חודש בקייב: “שני הצדדים משקרים בלי למצמץ”. הוא לא מתרשם מזלנסקי: “מתנהג כסוכן מכירות. מגזים כל הזמן, אבל אפשר להבין אותו”. לדברי בן ישי, הפרשן הצבאי של ynet, “כיפת ברזל מישראל לא הייתה משנה את התמונה”
שמעון שיפר|
רון בן ישי, הפרשן הצבאי של ynet ו”ידיעות אחרונות”, חזר לאחר חודש באוקראינה לוועידת “האנשים של המדינה”. הוא אומר כי סביר להניח שהמלחמה באוקראינה תהיה האחרונה שיסקר. “אני חושב שכן. יש איזה שלב בחיים, אני בכוונה לא אומר גיל, שבו אתה אומר ‘זה כבר לא מתאים’. אני כבר בשלב שהוא יותר מתאים ל’ריפלקשן’, להבטה אחורה ופנימה, מאשר לנסות להבין אם הפציצו או לא הפציצו בבאבי יאר. הם לא הפציצו אגב”, ציין כשהוא מתייחס לחשיפתו.
בן ישי בן ה-78, חתן פרס ישראל לתקשורת, חווה מלחמות רבות. הוא לחם לראשונה במלחמת ששת הימים ב-1967, ומאז דמותו ליוותה כמעט את כל מלחמות ישראל – וגם מלחמות רבות בעולם.
אוסמה אל-עג’רמה, חבר פרלמנט שהודח, השמיע הצהרות בוטות נגד בית המלוכה הירדני וסמלי השלטון • בעקבות ההרשעה, בני שבט אל-עג’רמה החלו להתפרע מדרום לבירה עמאן והשליכו אבנים על שלטי חוצות עם תמונת המלך עבדאללה
המלך עבדאללה, צילום: צילום: אי.אף.פי
זעם בירדן אחרי שבית המשפט במדינה הטיל היום (רביעי) עונש של 12 שנות מאסר על חבר הפרלמנט המודח, אוסמה אל-עג’רמה, באשמת איום על חייו של המלך עבדאללה.
ראשית הפרשה בחודש מאי 2021. אל-עג’רמה הואשם כי הטיח עלבונות בעמיתיו בפרלמנט וסירב בהמשך להתנצל. בעקבות כך, ועדה פרלמנטית הצביעה בעד הקפאת חברותו בפרלמנט למשך שנה.
הרצוג וארדואן , צילום: אורן בן חקון, איי. פי, =
הנשיא הטורקי אמר בראיון לתקשורת המקומית כי הביקור “ייפתח דף חדש ביחסי טורקיה וישראל” • בירושלים טרם התייחסו לנושא
הנשיא הרצוג צפוי לבקר באנקרה ולהיפגש עם מקבילו הטורקי רג’יפ טאיפ ארדואן “בתחילת פברואר” – כך דווח הערב (רביעי) בתקשורת המקומית בטורקיה. “ביקורו (של הרצוג) צפוי לפתוח דף חדש ביחסים” נכתב בעיתון “דיילי סבאח” שיוצא לאור בטורקיה, אשר ציטט את הדברים מתוך ראיון שנתן ארדואן מוקדם יותר לטלוויזיה המקומית.
המאמן הוותיק, מי שגדל בבירה ועשה הכל בשביל הסמל, לא יכל לשאת את המצב הרעוע בו נמצא המועדון שהוא כל כך אוהב • וגם: פרידה ממאור בוזגלו
אוהדי בית”ר עם מזרחי מול הפועל. הם בטוח מבינים את מצבו, צילום: אלן שיבר
שאול שפילמן (90) ניצל 3 פעמים מתאי הגזים באושוויץ • את הימים הקשים שרד בזכות המחשבה: “זה רק חלום רע” • אך גם אחרי שעלה ארצה, נתקל במצוקה כלכלית ובביקורת קשה: “אמרו שהלכנו כצאן לטבח”
שאול שפילמן (90) נולד בווינה, בן יחיד להוריו. כילד הוא עבר את זוועות השואה, “חגג” את בר המצווה שלו באושוויץ, ניצל מתאי הגזים שלוש פעמים בדרך נס, ואיבד את הוריו ואת כל משפחתו במחנות. מסע ההישרדות שלו התנקז לשני משפטים: “כל עוד אתה נושם אתה חי”, ו”זה חלום רע שתכף יחלוף”.
“חיינו חיים טובים. אבא שלי היה מהנדס חשמל, ואמא שלי ניהלה את המעדנייה המשפחתית במרכז וינה. עם פלישת הנאצים ב־1938, ביום אחד החיים שלנו התהפכו. אבא פוטר, העסק והבית הוחרמו ונאלצנו לעזוב למחוז הראשון”. לשם הועברו כל היהודים. שם, במשך ארבע שנים וחצי, גר עם משפחתו, עד ספטמבר 1942.
יועציו של ר”מ בריטניה תועדו מתבדחים על אירוע שקיימו בלשכה בדצמבר אשתקד, בזמן שהממלכה הייתה תחת סגר כבד. ג’ונסון התנצל והודיע על בדיקה, ומקורבת שלו התפטרה, אך באופוזיציה דורשים ממנו להתפטר: “אחראי לאובדן אמון הציבור”. משפחות הקורבנות: “מכעיס ומביש”
ראש ממשלת בריטניה בוריס ג’ונסון התנצל היום (רביעי) והכריז על בדיקה פנימית בעקבות הדלפה של סרטון שבו תועדו יועצים בכירים שלו מתבדחים על מסיבת חג מולד בדאוניג 10 בשנה שעברה, בזמן הסגר. התיעוד שם קץ ליותר משבוע של הכחשות של ג’ונסון ושל שריו, שדחו דיווחים בכלי התקשורת שלפיהם עשרות אנשי צוות השתתפו באירוע ממושך ב-18 בדצמבר אשתקד.
יו יורק טיימס חושף כי תא מיוחד, שחבריו היו לבושים על אזרחי ושקיומו לא מתועד ברישומי הצבא, אחראי לשורת פגיעות קשות באזרחים בסוריה במהלך המאבק בארגון. סירות של פליטים הופצצו, ומבנה מגורים הוחרב מבלי שהוכח כי הוא יעד אויב. “האנושיות שלהם נשחקה”
כוח חשאי ומיוחד של צבא ארצות הברית שפעל נגד ארגון “המדינה האסלאמית” (דאעש) בסוריה ובעיראק הרג מספר גדול של אזרחים חפים מפשע, וניסה לטייח זאת – כך נחשף אתמול (ראשון) בניו יורק טיימס. הכוח, “טאלון אנוויל”, פעל ממשרדים שגרתיים בסוריה ובעיראק בין 2014 ל-2019, אך קיומו לא מתועד ברישומים הצבאיים.
על אף שבתחילת האסון עלה חשש שמספר ההרוגים בו יגיע למאה, כעת אמר דובר מפעל הנרות שנחרב בסופה שכמות העובדים בו היתה קטנה משסברו, ולכן ההערכה הנוכחית עומדת על 50 הרוגים. במהלך עבודות החילוץ ביממה האחרונה אותרו 8 הרוגים, ו-8 נוספים עדיין מוגדרים נעדרים
שמונה בני אדם אותרו הלילה (שני) ללא רוח חיים בהריסות מפעל הנרות במייפילד, קנטקי, שנפגע מסופת טורנדו שפקדה את האזור בסוף השבוע. שמונה בני אדם נוספים עדיין מוגדרים נעדרים. דובר המפעל, בוב פרגוסון, הודיע כי בניגוד לדיווחים הראשוניים על חשש לחייהם של עשרות בני אדם שעבדו בו אותו זמן, נראה שמספר הקורבנות נמוך בהרבה. “אנו מודים לאל על כך”, מסר.