הצעצועים הקטנים של תשעה באב במרוקו \ נסים סיבוני

Jul 15, 2021 מנהל Featured, תרבות ואמנות 0

---

כל ימי ילדותי ונעורי שעברו עלי בהיותי חלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית במרוקו, היו מאופיינים בערכים, במנהגים ובמסורת, שהאמנתי שהיא המורשת המשותפת לכל יהודי העולם. רק בשנים מאוחרות יותר גיליתי שחלק מאותם מסורות ומנהגים, זרים לחלוטין ולמעשה לא קיימים כלל ברוב הקהילות היהודיות מחוץ למרוקו. יותר מזה, חלק מהמסורות והמנהגים האלה הובנו בצורה לא נכונה ואפילו מעוותת. במשך שנות המחקר שלי לקחתי על עצמי לעשות ככל שביכולתי לחקור כמה מהסיבות האפשריות, ולחשוף את השורשים העתיקים של אותם מנהגים ומסורות, שבחלקם כבר נשכחים והולכים.

          לכל מנהג יהודי יש צידוק, אם בכתב ואם בעל פה. אכן גם מנהגים שאינם נתמכים בטקסט כתוב יכולים לשרוד. יחד עם זאת ברור ששורשי המנהגים שהועברו מדור לדור בעל פה, עלולים להישכח על ידי הדורות הבאים, שלא יבינו יותר את משמעויותיהם, ולא יבינו בעצם למה הם מקיימים אותם. לדוגמא: משמעותו של משחק ששוחק על ידי ילדי מרוקו בט’ באב אבדה, והצעצועים המסורתיים הוחלפו בצעצועים אחרים, לפני שכמה פוסקי הלכות אסרו על המנהג כליל.

במרוקו משום מה, המנהגים והמסורות זכו להישמר ולהמשיך להיות חלק בלתי נפרד מחיי הקהילה. האנטרופולוג פייר פלאמנד, הבחין בתופעה במהלך חגיגות חג הפורים כמו במנהגי תשעה באב: “רוכלים שהציעו צעצועים, סובבו ברחובות המלאחים, (הרובעים היהודים בערי מרוקו), והילדים היהודים היו קונים מהם את הצעצועים השבירים בכסף שקבלו מהוריהם למטרה זו”. (ציטוט מספרו של פלאמנד: “הגלות בארצות האיסלאם”, עמוד 212).

“צעצועים שבירים”, הוא כתב, וזה תואם את מה שהורי ספרו לי בעת ששאלתי אותם על משמעות המנהג כשתשובתם הייתה תמיד: “חפצים עשויים מחימר נשברים בקלות, ואבדן הצעצועים ושברונם מעציבה את הילדים מאוד, וכך הם לוקחים חלק באבל היהודי הקולקטיבי”. הסבר זה נשמע הגיוני נוכח העובדה המסורתית שלפיה חרס נשבר מזוהה עם אבל, כפי שזה מקובל גם בתרבויות אחרות. בעירק למשל, היהודים היו שוברים כדי חימר בתשעה באב, תוך כדי חזרה על המשפט: “ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה”, (ישעיהו א’, כ”ז’).

משום מה אפילו כילד לא הצליחה התשובה הזאת לספק אותי, במיוחד בגלל שבנוסף לכלי החרס   הנשברים, קבלנו גם את סט הרהיטים המיניאטוריים, שבעליל לא היו שבירים כלל. האם ברונו ומלכה, שני אנטרופולוגים אחרים, צדקו כשכתבו שהילדים קבלו את הצעצועים כדי: “להסיח את דעתם מהאבל”? האם המסורת הזאת הייתה קיימת כדי לשמר את התמימות של הילדות?

          הנושא המשיך להעסיק אותי ולסקרן אותי גם כאדם בוגר. הייתה זאת פגישה מקרית עם מר מכלוף ביטון ז”ל, שהיה באותה עת רב בעיר אשקלון, שסיפק לי מפתח להסבר יותר מעניין, בעזרת מדרש הנטוע עמוק במסורת היהודית:

         “ביום קיץ חם מאוד בממלכת יהודה, בעת שאיכר אחד חרש את אדמת שדהו, קרסה לפתע הפרה שהייתה רתומה למחרשה, ונפלה אל האדמה. על אף כל נסיונותיו ומאמציו של האיכר, סרבה הפרה הרובצת להתרומם ולעמוד בחזרה על רגליה. האיכר הכועס היכה אותה נמרצות, וזו געתה געייה גדולה ונוראה כל כך, עד שנפל על האיכר, שהיה לבדו בשדה, פחד גדול. בעוד האיכר מנסה להתאושש מהבהלה שאחזה בו, יצאה מפיה של הפרה הרובצת, געיה שנייה גדולה ונוראה מקודמתה. האיכר האומלל לא יכול היה להבין מה קרה לפרה, ולא היה לו מושג מה עליו לעשות.

בעודו עומד חסר אונים ליד  הפרה הרובצת,  הופיע

לפתע הלך זר לידו ואמר לו: “הפרה שלך אמרה לך עכשיו משהו חשוב מאוד: בגעייה הראשונה היא סיפרה לך שבית המקדש בירושלים נחרב. בגעייה השנייה אבל, היא בישרה על לידתו של המשיח, ושעליך מוטל התפקיד למצוא אותו ולהביאו לירושלים למען הגאולה”. “ואיך אני אמור לזהות את המשיח”? שאל האיכר את הזר. “יש לו סימן לידה קטן מעל עינו השמאלית, והחל מהשבוע הבא הוא ישא את השם מנחם”, ענה לו הזר. האיכר הנבוך לא היסס. הוא מכר את שדהו, את הפרה ואת המחרשה שלו, צרר את בגדיו ויצא למסעו בדרך לירושלים. באותה עת הייתה ירושלים מוקפת בחיילים רומאים. בצער עמד האיכר מרחוק וצפה בעשן העולה מירושלים, ובמיוחד  מבית המקדש. בעמדו נוכח המראה העצוב הזה, הבין האיכר שהפרה שלו אמרה את האמת, וכך גם הזר, ותקף אותו רצון עז למצוא את המשיח ולהביאו לירושלים כדי שיביא את הגאולה ללא כל שהיות. זה היה הרגע שבו הוא החליט לייצר צעצועי ילדים, מתוך הבנה שהעיסוק הזה יביא אותו במגע עם הרבה ילדים, מה שיגביר את סיכוייו לפגוש את המשיח הצעיר.

כך הפך האיכר לרוכל צעצועים. הוא נדד בממלכה מכפר לכפר, והמשיך ליצור ללא הפסקה צעצועים, בתקווה לפגוש את הילד המשיח בדרכו. לאכזבתו הרבה, אף ילד אחד מכל הילדים הרבים שקרבו אל צעצועיו, לא נשא את הסימן הקטן מעל עינו השמאלית, ואף אחד לא נשא את השם מנחם. למרות הכל לא התייאש האיכר והוא המשיך להתמיד בשליחותו: הוא המשיך לנדוד בדרכים בחום ובקור, בימים ובלילות, ללא הפסקת מנוחה. גם הסערות העזות של החורף לא הצליחו לעצור בעדו. מיד עם הגיעו ליעדו, הוא מיהר לפתוח את שק הצעצועים שלו ולהציג את צעצועיו בזהירות רבה על דוכן תצוגה קטן. עם השלמת העמדת הצעצועים לתצוגה, פצח האיכר בשיר כדי להסב את תשומת ליבם של הילדים ואמהותיהם. כמה ילדים אמנם קנו ממנו צעצועים, אחרים הסתפקו בהבעת התפעלות מיופים. האמהות נהגו לקנות ממנו צעצוע קטן עבור ילדיהם תמיד, כמו למשל תחנת רוח או פעמונים קטנים. לאחר שזרם הילדים פסק, התפנה האיכר לאכול ולשתות, ולברר עם עוברים ושבים מה היא הדרך הקצרה ביותר ליעד הבא.

יום אחד, בעת שניסה לברר מה היא הדרך לכפר השכן, נאמר לו שלא כדאי לו לטרוח להגיע לשם, מאחר וזהו הכפר העני ביותר שהדמיון יכול להעלות על הדעת, ושאיש באותו הכפר לא יכול להרשות לעצמו לרכוש צעצועים, אפילו לא את הצעצוע הזול וחסר הערך ביותר. למרות האזהרות, שם האיכר את פעמיו לעבר הכפר העני, מתוך ידיעה שמשיח יכול להוולד רק במקום האומלל ביותר שקיים. הוא גם ידע, מה שלאחרים לא היה מושג, שלשליחותו אין כל קשר עם רווחים כספיים.

בעת שפגש את אנשי הכפר העני, הוא לא יכול היה שלא להיעצב לנוכח האומללות והדיכאון של תושביו. בכל מסעותיו, הוא לא נתקל אף פעם בתופעה דומה. הוא אפילו לא הספיק לפתוח את שק הצעצועים, וכבר הקיפו אותו ילדי הכפר בפיות פעורים מהתפעלות.  הם מעולם לא ראו צעצועים שכאלה. כמה מהם מיהרו לקרוא לחבריהם ולהוריהם. עד מהרה התכנסו סביבו כל תושבי הכפר, כשהם לא חדלים מלבחון ולמשש בהתפעלות את הצעצועים המרהיבים בשלל צבעיהם. לאף אחד מהם אבל לא הייתה מטבע מיותרת אחת, שבה יכלו לרכוש רעשן, שהיה הצעצוע הזול ביותר. במהלך כל הפעילות הזאת, ילד אחד אחז בחזקה באחד הצעצועים ולא עזרו כל נסיונותיה ומאמציה של אמו לשחרר את הצעצוע מידיו.

“תני לו את הצעצוע, זה בסדר”, אמר האיכר.

“זה לא מגיע לו”, אמרה האם בקול כעוס,

“האם צריך לתת פרס לילד שנולד באותו יום שבו נחרב בית המקדש”?  האיכר הביט בילד מקרוב, וגילה שיש לו סימן לידה קטן מעל עינו השמאלית.

         “מה שמו של ילדך”? שאל האיכר את האם.

“מנחם”, ענתה האם והוסיפה: “הוא הביא אתו מזל רע”.  הילד נעץ בו את עיניו הדומעות והאיכר הציע  לו צעצוע במתנה, למרות התנגדותה העקשנית של האם. אבל האיכר הרגיע אותה כשאמר לילד: “אני לא נותן לך את הצעצוע הזה במתנה. אני משאיל לך אותו, בדיוק כפי שאני משאיל לכל הילדים. תני לו לשחק עם הצעצוע”, אני אחזור אחרי הצהרים לקחת אותו בחזרה. אני אהיה כאן באותו מקום בו אני נמצא כעת, חזרי לכאן ונפגש שנית”. האם הסכימה שבנה יקבל את הצעצוע בהשאלה, והאיכר הבחין שהילד המשיח היה מאושר.

האיכר היה מרוצה בראותו את שליחותו מסתיימת. הוא יצא מהכפר כדי לנוח מדרכו ולתכנן מה תהיה הדרך הטובה ביותר לשכנע את משפחת הילד המשיח לעזוב את הכפר ולעלות לירושלים במסע ניצחון. בעודו מהרהר בדבר, באה רוח סערה גדולה על הכפר, עד כדי כך שההרים סביב הכפר החלו לרקד. עם שובו של האיכר לכפר, לא נראו על פני השטח שום סימנים לסערה שעברה על הכפר לפני מספר שעות. רק בכי שעלה מאחד הבתים הסב את תשומת לב האיכר והוא פנה והלך לעבר הבית שממנו בקע אותו קול בכי נוגה. להפתעתו שהו באותו בית כל תושבי הכפר.

לפני שהספיק לפתוח את פיו, פנה אליו איש זקן שזקנו ארוך ולבן ואמר: “אנחנו לא מבינים מה קרה כאן קודם. רוח סערה גדולה חלפה על הכפר, ולא הזיזה ממקומו דבר, רק את מנחם הקטן היא נשאה עמה”.

אז סיפר האיכר לאנשי הכפר את סיפורו כשדמעות בעיניו. להוריו של מנחם הציע האיכר להתנחם בעובדה שהיה להם את הכבוד היוצא דופן לגדל את המשיח, שעוד באותו יום יתחיל לשרת לצדו של האלוהים בכבודו ובעצמו, כדי שיוכל יום אחד להביא ישועה לבני אברהם יצחק ויעקב.

עוד לפני סוף הסיפור הבנתי שיש כאן הסבר שלישי למנהג המוזר של ה”צעצועים של תשעה באב”. האם יתכן שהמנהג הזה מכוון לכך שהילדים היהודים ילמדו ויפנימו שאסונות היסטוריים יכולים גם להיות התחלה של אירועים משמחים?

          בסופו של דבר הצלחתי למצוא את המדרש ב”ספר האגדה” של ביאליק ורבניצקי, תחת הכותרת: “מנחם” – זהו מאז למעשה השם שבו נקרא כל ילד יהודי שנולד בתשעה באב. הטקסט שמיוחס למנחם בן חזקיה, נכתב במקורו בארמית ונשמר כחלק מהתלמוד ה”ירושלמי” במסכת “ברכות”. ניתן גם למצוא את הטקסט הזה כמעט ללא שינוי ב”איכה רבתי” ובעברית כאמור ב”ספר האגדה”. הטקסט הועלה ככל הנראה על הכתב במאה הראשונה לחורבן הבית השני.

ברור שהאגדה הזאת עדיין לא מסבירה את מסורת הענקת צעצועים לילדים בתשעה באב. אם אמנם אין בכוונת המנהג לגרום לילדים לחוות אובדן, ובכך לגרום להם להזדהות עם העצב והאבל של הוריהם, אזי גם ההסבר של החוקרים ברונו ומלכה: כאילו הצעצועים אמורים להשיח את דעתם של הילדים הקטנים והלא בשלים מהעצב העמוק, אינו נכון. אולי בכלל הנוהג אינו אלא חיקוי פשוט לצעצועים שהאיכר חילק לילדים במסגרת חיפושיו אחרי הילד – המשיח? ברור שהילדים היו יכולים באמצעות הצעצועים שהם מקבלים, להתחבר בקלות אל סיפור לידת הילד המשיח תוך כדי העלמת האבל והעצב שהוריהם שרויים בהם. למעשה אף אחד מהסיפורים, חוץ מזה של הרב ביטון, לא מזכיר ולא מדבר על צעצועים: אנחנו שומעים על “בגדי ילדים”, או על “חומרי לבד”, או על “פיסות בד” בלבד. מכאן עלה בליבי הרעיון שמא צעצועים בזמן שבו סופר הסיפור לראשונה, היו עשויים מבד או מלבד. חוץ מההצצה הזאת לתרבות משחקי הילדים בתקופת החורבן, אין לנו שום ממצא היסטורי שיכול להצביע על אפשרות אחרת. ניסיתי להעלות על הדעת כמה אפשרויות אחרות, אבל הן לא נתמכות בעובדות. בכל מקרה – מסורת צעצועי תשעה באב של ילדותי במרוקו שאותה ניסיתי להעביר לבתי, עסקה בצעצועים עשויים מעץ ומחמר, ובוודאי שאין לצעצועים האלה כל דמיון ללבד או לבד.

         השתעשעתי ברעיון שאולי אופי הצעצועים השתנה מדור לדור. הדור של אמי השתעשע בתשעה באב בצעצועי רהיטים מיניאטוריים עשויים מעץ. ילדותי לעומת זאת הצטיינה בצעצועי החמר הצבועים והשבירים, ורהיטי העץ הלכו ונעלמו מהשטח.

          למעשה אני חייב לאמי את התעניינותי המחודשת בנושא. בעת שחזרתי לחקרו, אמי כבר לא הייתה יותר בין החיים. אבל זכרתי שבכל השיחות שלי אתה אודות תכן ומסורות החגים, היא דיברה גם על תשעה באב של ילדותה, עת רוכלים יהודים היו מציעים מיטות, שולחנות ועריסות מיניאטוריים, והילדים היו מכינים מקש דמויות קטנות, מניחות אותן בעריסות ומלבישים אותם בבגדים זעירים שהם עשו בעצמם.

          אז מה המשמעות של מנהג הצעצועים אמורה להיות? למזלי הרב נוצר קשר ביני לבין אמו של אחד מחברי ילדותי שמשפחתו התגוררה ברחוב טבק ברובע היהודי של מרקש. (זהו אותו רחוב שבו היו הנגרים מייצרים את צעצועי העץ לתשעה באב משאריות עץ). אמו של חבר ילדותי, חזרה ואישרה את נכונות זכרונותי בנושא, חוץ מעניין הבובות. על פי גירסתה, הילדים היו אמנם משחקים בבובות עשויות מסמרטוטים, שאותן הם היו נוהגים לנדנד בעריסה.

במהלך נסיעה למונטריאול בקיץ של שנת 1994, עלה בדעתי לבקר אצל גברת מבוגרת, שהייתה בגילה של אמי, לו הייתה אז עדיין בחיים. פגשתי את הגברת עמר מהעיר סטט, שסיפרה לי שהיא נהגה לשחק עם בובה.  בן דודי דוד לוי ממרקש, זכר בבהירות כיצד היה אביו מעניק במתנה לכל הילדות במשפחה בובות צלולואיד כמתנת תשעה באב.

המסתורין רק הלך וגדל בעת שהותי בקנדה, עם חשיפת הרשות לשחק בבובות בתשעה באב, בעוד שביתר ימות השנה חל איסור מוחלט עליהן.

           שמרתי את הרעיון בלבי, בעודי ממשיך להרהר בחידת הרהיטים והבובה: בסביבה רגילה, חשבתי, יש לילדים המשחקים בבובות, סטים של בגדים תואמים, בדומה לסט בגדי כלה אותם היא מקבלת כנדוניה. הבובה כמעט תמיד הינה בובת גבירה צעירה, שבשפה המרוקאית היא נקראת: “לא’רוסה” – ה”מאורסת” בעברית. אבל הבובות של תשעה באב היו משהו אחר: משום מה הגברת בוהדנה העדיפה לקרוא להן בשמן הצרפתי: “פופון” – ” בובת ילד”. הגברת אביטבול אמרה: “מנדנדים אותו”, ואמי כינתה את הבובות בשם: “דבר מקש”, למרות שהיא הכירה היטב את המילה “בובה”. צורתה של הבובה המותרת במשחק של תשעה באב לא הייתה בדמות עלמה, כך הסתבר לי, אלא של תינוק. התינוק הזה היה מנודנד בעריסה קטנה, וזאת היא הסיבה שהרהיט המיניאטורי הזה היה תמיד מוזכר על ידי הנשים היותר מבוגרות. כדי לאשר את הנחתי החדשה התקשרתי לגברת רחל דהן מלוס אנג’לס ושאלתי אותה במה היא הייתה משחקת בתשעה באב כילדה בקזבלנקה. “קנינו עריסות, ונדנדנו בהן בובות”, ענתה לי הגברת דהן. “זאת הייתה בדיוק התשובה שקיוויתי לשמוע” עניתי לה בשם כל אלה שאולי יעריכו פעם את המשמעות של מה שהיא סיפרה לי. ביום תשעה באב 1995, עשיתי שיחה טלפונית אחרת, הפעם שוחחתי עם גברת איפרגן, שנולדה כ: “סיבוני”. כמוני, הגברת איפרגן חיה בלוס אנג’לס, אבל לי היה עניין לשמוע על ילדותה בשנת 1940 בקזבלנקה, בהיותה בת שש. גם היא ידעה לספר לי שבתשעה באב היא הייתה מקבלת במתנה בובה, ועריסה מתנדנדת. יחד עם אשתי מרשה, התחלתי להתבונן באותם רהיטים מיניאטוריים מעץ לבן שעשיתי בעצמי, ושהובילו אותי להבנה שבסופו של דבר שלמסורת הזאת יש קשר חזק לרעיון של הצורך לטפל בתינוק. ניסינו לדמיין את הדורות של היהודים שנהגו לקיים את מסורת המשחק מבלי שאף פעם לא היה להם מושג מה משמעותו, ויחד עם זאת חשבנו על כל הדורות שלפניהם במאות הקודמות, שהיו מודעים לעובדה שהמנהג הזה אינו אלא חגיגת לידתו של המשיח מנחם.   כפי שנאמר בכותרת של “מדרש מנחם”: “ביום בו חרב בית המקדש, נולד המשיח”. המבוגרים מתאבלים על החורבן והילדים חוגגים במשחק את לידת המשיח.

        

           כל המידע שאספתי הביא אותי למסקנה שיהודי מרוקו היו קבוצת היהודים האחרונה שהמשיכה לקיים את המנהג שהביאה עמה עם גלותה מממלכת יהודה. המסקנה הזאת לא הפתיעה אותי, שכן אין זה המנהג היחיד ששרד רק בקהילת יהודי מרוקו. בשנת 1952, התגלה במרוקו בית כנסת עתיק, שכאילו הועתק מבתי כנסת מימי המאה השנייה שנמצאו בישראל. כל הקישוטים וכלי הפולחן היו זהים לאותם בתי כנסת ישראלים עתיקים. לא נמצא עוד בית כנסת כזה בשום קהילה יהודית אחרת. יהודי מרוקו שימרו את הארכיטקטורה הפנימית הקדומה ויש להניח שגם את הפולחן העתיק, במשך יותר מאלף שבע מאות שנה, מועד גלותם מיהודה. עם הזמן, נשכחו המסורות והמנהגים היהודיים העתיקים כפי שהיו מקובלים ביהודה וישראל מקרב הקהילות היהודיות האחרות בגלויות השונות, ורק יהודי מרוקו נצמדו אל מסורת אבותיהם ושימרו את רוחה.

המשחק בבובת התינוק בעריסה, יצר קרוב לוודאי לא מעט בלבול בעולם הנוצרי, בגלל דמיונו הברור לסיפור לידתו של ישו. בעולם ובמסורת המוסלמית לעומת זאת, אין כל סימן וזכר למנהג דומה, בוודאי שלא בדרום מרוקו. יהודי מרוקו קיימו את המנהג עד עלותם לישראל בשנת 1962. מאז אין כל זכר למנהג, והוא איננו מוזכר אפילו באנציקלופדיה ליהדות.

 

---

---

---