הקשר שבין דור המבול, עמלק והפשע המאורגן

Oct 26, 2020 מנהל פרשת השבוע 0

אלוקים בוחר למחות את דור המבול מעל פני האדמה, ומצווה למחות את זכר העמלק. לכאורה, פעולת המחייה רק מעצימה את הזיכרון – אלא שמדובר במחייה הפיזית, שלעתים היא חשובה יותר מהמורשת הרוחנית

דור המבול הוא דור מושחת ביותר, שעליו נאמר: “וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס”. ועוד נאמר עליו: “כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ”. הדור המושחת הזה מביא עליו ועל העולם שסביבו הרס ומוות. אלוקים איננו מותיר לו מקום על פני האדמה.

בבואנו לבחון את תיאור ההרס שאלוקים מביא על הדור המושחת, אנו עדים לביטויים חסרי תקדים, שהתמיהו דורות של מפרשים, וכך נאמר בפרשת השבוע על עונשו של דור המבול: “וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ ….וְכֹל הָאָדָם: כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ”

כאן הוזכרו הביטויים: “ויגווע” ו”מתו”, בא הפסוק השלישי ומוסיף את הביטוי הקשה, שאינו מותיר דבר אחריו: “וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ”. ועל רקע זה עולה ההנגדה לגבי שרידותו של נח: “וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה”.

את הביטוי “מחייה” מצאנו גם ביחס לעמלק, השבט האכזר, שפגע בבני ישראל עם צאתם ממצרים, עליהם נאמר “מחה תמחה את זכר עמלק”.

מה מוסיף הפועל “מחייה” על הפעלים הקודמים גוויעה ומוות? הביטוי מחייה, כך לדעת פרשנים רבים, משמעו: מחיקת כל זכר, אי-השארת שריד, ביטול מוחלט של הקיום ההסטורי. כמו שנאמר לגבי עמלק שיש למחות את זכרו, את תודעת קיומו. אך מדוע דווקא בני דור המבול? התנ”ך סוקר את חטאיהם של יחידים ועמים רבים, אך לא מצאנו כלפיהם עונש של מחיית זכר. מצאנו את המצרים שמענים את בני ישראל, את בני אדום, הבבלים והאשורים. אפילו על אנשי סדום ועמורה לא שמענו שהם נענשו ב”מחייה”.

מוחים או זוכרים?

הבה ונעמוד על עוד אבסורד המוטמן בביטוי “מחייה” דווקא, שהרי דווקא הביטוי הזה גורם לזיכרון. דווקא העונש הנורא הזה נקבע בתודעת המין האנושי לדורי דורות. כמו גם זכרו של השבט העמלקי, שנקבע בתודעת העולם לדורי דורות. אם כן, הייתכן שה”מחייה” דווקא מובילה להעצמת הזיכרון לדורי דורות?

מסתבר שישנם שני סוגי זיכרון. ישנו זיכרון המתייחס לקיום: קיומו הפיזי של האדם הינו בן חלוף, אך קיומו הרוחני, המהותי הוא נצחי. זאת המהות של האמונה בהישארות הנפש. או כמו ששרה לנו זלדה: “לכל איש יש שם”, והשם הזה איננו נמחק. וישנו זיכרון אחר: זכר עלילותיו של האדם, או הדור. הזיכרון הזה לא רק שאיננו נמחק, התורה מלמדת אותנו להעצים אותו.

יש אנשים שהפכו לחיות, חיות-אדם, שבשפל מעשיהם איבדו צלם אנוש, זאת המשמעות של ה”מחייה”. באובדן גופם – אבד קיומם. כיוון שקיומם היה רק קיום של גוף, קיום שעל-פי רוב איננו משאיר שאריות, הוא מתפרק. “כי מעפר באת אל עפר תשוב”. נכון, כל עוד חיים בני האדם הללו, הם יכולים לשוב בתשובה, עד נשימתם האחרונה, “עד יום מותו אחכה לו”, אך אם הם לא שבו, במות גופם נמחה זכרם, וקיומם נמחה כלא היה.

מחייה דהיום

יש בחברה שלנו אנשים שאין לנו כלים לבער אותם מתוכנו. ראשי הפשע המאורגן, שאין אלוהים בלבבם. הם שולחים את מלאכי המוות שלהם לפוצץ ולחסל. וגם כי תיקרא רעיה ואם תמימה היושבת עם בעלה וילדיה בחוף הים, היא תמות, אם רק תיקלע לאש המצמיתה שלהם.

הם סוחטים ומאיימים, והממסד קצרה ידו מלהושיע. ברחובות תמימים מתפוצצים, אנשים מחוסלים. ואלה שעוד חיים בינותינו מלווים בריבית קצוצה, מדרדרים אנשים לסמים, ומשחיתים את החברה.

נכון, לאחר המבול נכרתה ברית עם המין האנושי, ששוב מבול לא יהיה, וכאות וסימן להבטחה אלוקית זו נבחרה הקשת בענן. אך

עם חלוף העונש, לא חלפה הסכנה. משמעות הברית היא “עכשיו זו הבעיה שלכם, עליכם לפתור אותה”.

אני לא קורא לאנרכיה, אבל פעם חלמתי חלום, מאות אלפי אנשים, משהו מהסוג שמתכנס כאן בהפגנות אחת ל… יוצא כנגד האנשים הללו. עוקר אותם מבתיהם ומדיח אותם ממעמדם, משתק את פעילותם. כל השתלטות, איום בסחיטה נענה בזעם המונים.

כמובן בגבולות החוק, אבל הגיע הזמן שנבער את הנגע מתוכנו, בגבולות החוק. כי יש בתוכנו, שבהחלט ראויים לתואר הנורא של “מלאה הארץ חמס…..כי השחיתו את דרכם על הארץ”.