Mar 09, 2019 מנהל תרבות ואמנות 0
הן חולמות על הוליווד, נלחמות למען דימוי גוף בריא, מתלבטות בין צה”ל או לקולג’ ומרגישות חצויות בין החיים הנוחים באמריקה לחום ולאהבה של ארץ הקודש • המתמודדות בתחרות “מיס ישראLA” גדלו בארה”ב, אבל נאחזות בתרבות הישראלית: “שם אנחנו מתחברות למי שאנחנו באמת”
מתמודדות בתחרות :
Abraham Joseph Pal; איפור ושיער: באדיבות נאיה ביוטי סלון
“ישראלים זה אופי, זה כוח”, אומרת אביב גדי. “הם לא מנסים להיות חלק מכור ההיתוך האמריקני, אלא נאבקים לשמור על הזהות שלהם כאן”.
גדי (22) היא אחת מ־15 המתמודדות בתחרות “מיס ישראLA”, שתתקיים מחרתיים בלוס אנג’לס, בירת הבידור והזוהר של ארה”ב. כמו מרבית המשתתפות, היא גדלה בארה”ב, אבל בעלת זיקה מובהקת לארץ הקודש. בגיל 15 חזרה לארץ לשש שנים, למדה בפנימייה בהוד השרון ובחרה להמשיך לשירות צבאי. התחרות, מבחינתה, היא שילוב של האפשרות לקחת חלק בעוד פעילות של הקהילה, עם צעד בדרך לתהילה. “אני מתעסקת במוזיקה, כותבת ושרה. מגיל צעיר החלום שלי היה לבדר, לעמוד על במה לפני קהל גדול, ואני מפזרת את הפירות שלי בכל מקום, כי אני רוצה לגדול בכל מקום”.
לשבת בארץ ולקבל תשואה קבועה מחו”ל
הזהות של הצעירים שנולדו בארה”ב להורים שהיגרו מישראל מעולם לא היתה חצויה יותר. הקהילה הישראלית בעיר המלאכים מוערכת בכ־300 אלף איש – הגדולה ביותר מחוץ לגבולות ישראל, ובשנים האחרונות, החיבור לארץ ניכר יותר מאי פעם. לא רק בקרב ההורים, אלא גם, ובעיקר, אצל הילדים שגדלו פה עם מחשבות על שָם.
אם פעם התייחסו לישראלים בלוס אנג’לס כאל “יורדים” – כאלה שישראל נצורה בליבם, אבל בעיקר נשקפת במראה האחורית של המכונית הענקית שבה הם דוהרים בכבישים המהירים של דרום קליפורניה – היום הם בקיאים בכל מה שקורה בארץ, החל בכותרות שקופצות בנייד וכלה בצפייה בסטרימינג בפרק ההדחה של “האח הגדול”. אלה לא אותם ישראלים שתקועים עדיין בשנה שבה עזבו את הארץ, עם “זהו זה” ולהקת הנח”ל. הם כבר יודעים את כל המילים של הלהיט החדש של עומר אדם, מבלי שהיו אי פעם בקיסריה.
למשבצת הזאת בדיוק נכנסת תחרות “מיס ישראLA”, אפילו אם הפורמט קצת התיישן. אף אחת מהן לא צפתה בתחרויות בחירת מלכת היופי בישראל, אבל הן בהחלט מכירות את הזוכה הנוצצת גל גדות, שאותה הן מכנות “המלכה”, וחלקן מדברות על בר רפאלי כעל מודל החיקוי שלהן. הן גם לא צפו בתחרות “מיס אמריקה” המקומית ומתחברות לכל היותר לגרסת הריאליטי שלה, “הטופ מודל הבאה”. הן כאן בגלל השאיפה לפרסום.
* * *
מאחורי התחרות עומדות שתיים – שני לאובר (40), בעלת חברת הפקות, וחני כהן (38), אם לשלושה, מפיקת אירועים ומייסדת “המרכז” – גוף להוראת עברית וציונות לילדים יהודים אמריקנים וילדי ישראלים. שתיהן מעדיפות להגדיר את התחרות כ”אירוע ביוטי”, או “ערב שמאחד את הקהילה הישראלית, בתיבול אבק כוכבים”.
“התחלנו לעבוד על האירוע במאי שעבר”, אומרת חני, “הבנות האלו לא יודעות באמת מה זו תחרות יופי, אבל הן התחברו לרעיון, כי הבינו שהמטרה היא העצמה נשית. שאפשר להיות יפה וגם לעשות דברים טובים”.
“לפעמים אני חושבת שזה יותר חלום של האימהות מאשר של הבנות שלהן”, ממשיכה שני, “ראיינו יותר מ־400 בנות שפנו אלינו. התייעצנו עם סוכני דוגמניות מהארץ, עשינו סינונים מטורפים”.
המתמודדות. “זו דרך להיות חלק מישראל” // צילום: Abraham Joseph Pal
רשימת המתמודדות נסגרה כבר בקיץ, ובאוגוסט הן כבר היו במחנה אימונים: יומיים של סדנה שבמהלכה עברו הדרכות בנושאי הליכת מסלול, צילומים, טיפוח, תזונה, ואיך להציג את עצמן.
חני: “הבנות עברו איתנו תהליך של תשעה חודשים, מלווה בקואוצ’ינג. כל אחת מהן התנדבה בארגון לפי בחירתה, וגם בזמן הפנוי שלהן זה מה שרובן עושות. לא תראה פה אף אחת שעומדת לגמרי בקריטריונים של דוגמנית. מבחינת המראֶה לקחנו הכל מהכל, כי התמקדנו במה שהן משדרות החוצה. מההתחלה גם היה ברור שתחרות בגדי ים לא עומדת על הפרק. אנחנו עושים תצוגת אופנה, לא מוכרים בשר על הבמה”.
שני נמצאת בארה”ב כבר 13 שנה. בארץ עבדה כמפיקה וככתבת בערוץ הראשון. היא נשואה ואם לשניים, ומנווטת את התרבות הישראלית בלוס אנג’לס באופן שהקונסוליה המקומית המנומנמת יכולה רק לחלום עליו. חברת ההפקות שלה שותפה לסיבובי הופעות בארה”ב של עשרות אמני סטנד־אפ וזמרים ישראלים, כמו שרית חדד, שלומי שבת, סטטיק ובן־אל, צביקה הדר, קובי מימון, ולאחרונה גם מירי מסיקה. לתחרות ביום ראשון, שתתקיים במועדון “The Mayan” בדאון־טאון אל.איי, היא גייסה בין השאר את המנחים רון שחר ומגי אזרזר, פלוס מופע של כיתרייה מ”הכוכב הבא לאירוויזיון”.
“כמפיקה זה אתגר, לעשות משהו בסדר גודל שלא נראה פה קודם. אני עובדת בכל רחבי ארה”ב עם קהילות ישראלים, ובאל.איי הקהילה מגובשת לגמרי, בניגוד לניו יורק, למשל, שם הישראלים יותר מפוזרים, או בפאלו אלטו (ישראלים שעובדים בחברות ההייטק בעמק הסיליקון; ד”כ), שם בכלל לא צופים בתוכניות ישראליות. תוכניות ריאליטי מהארץ תפסו באל.איי חזק מאוד, ולכן התחרות מתאימה לאוכלוסייה”.
אז הריאליטי מכתיב את מי להביא?
“כן, כי אם הראל סקעת הופיע עכשיו כשופט ב’הכוכב הבא’, זה ילך פצצה. אבל להביא אמן שלא היה בריאליטי, מדהים ככל שיהיה, זה לא אותו דבר. יצר המציצנות, הרצון לגעת בכוכבים, היכולת להוציא את האנשים מהטלוויזיה למציאות, זה מה שמביא קהל.
“מי שיבוא לאירוע הזה, אלה אנשים שאוהבים להתערבב עם הסלבס והגלאם. בפאנל של השופטים יישבו בין היתר פנינה רוזנבלום, שפונה לאימהות, אלין כהן, שהיא אושיית אינסטגרם שכל הצעירות עוקבות אחריה, מלכת היופי לשעבר ניקול הלפרין, והכוריאוגרפית עדן שבתאי, שפרצה ב’רק רוצים לרקוד'”.
מי מממן את האירוע?
“בעלי עסקים ישראלים או יהודים אמריקנים, בעלי חברות אופנה. כולם רוצים להיות בתעשיית הבידור ולהתפרסם. הם מקבלים כרטיסים לאירוע והזדמנות להתחכך בסלבס מהארץ במפגש המקדים לפני התחרות, שפתוח רק להם.
“כמו בריאליטי, גם הקהל משתתף בהצבעה, באפליקציה. 50 אחוזים מהתוצאה באים מהקהל ו־50 אחוזים מהשופטים”.
מה הפרס?
“קודם כל חוזה ייצוג לשנה, שיקדם את הזוכה בעולם הבידור גם פה וגם בארץ, כי מי שבאמת הכי טובה יכולה להצליח. וגם כרטיס טיסה לישראל”.
הכוריאוגרפית עדן שבתאי עם הבנות. “אם אתן רוצות להיות דוגמניות, אתן חייבות לחשוב על צורה כל הזמן” // צילום: Abraham Joseph Pal
* * *
את המתמודדות אני פוגש לראשונה בווילה המרהיבה של אריה ורקפת אהרון בשכונת וודלנד הילס, כשהן כבר עמוק בתוך החזרות. אהרון היא אחת ממובילות הדעה הבולטות בקהילה הישראלית, מייסדת השלוחה המקומית של עמותת “גדולים מהחיים”, קואוצ’רית מצליחה ואחת הספונסריות הגדולות של התחרות.
השיחה מתחילה בעברית, ששגורה בפי כל הבנות. מאוחר יותר, לבקשת כמה מהן, אנחנו עוברים לאנגלית.
תמרה אוחנה (22) נולדה בחיפה. כשהיתה בת 6, הוריה התגרשו והיא עברה עם אמה לסיאטל. האב עבר ללוס אנג’לס. אחרי שהיתה על הקו בין סיאטל לאל.איי, בחרה להתגורר עם אביה בבוורלי הילס.
“גדלתי ולמדתי פה, נהייתי קצת אמריקנית”, היא אומרת בעברית, “כל הזמן חשבתי שישראל זה הבית, וששם ארגיש שלמה. אחרי כמעט 14 שנים נסעתי לארץ לתקופה, אבל לא הרגשתי כמו שחשבתי. עטפו אותי בחום ובאהבה, אבל הבנתי שהחיים שלי פה”.
לתחרות הגיעה כדי להתפרסם ולהגשים את חלומה להיות דוגמנית. “זו נשמעה לי דרך טובה לחשוף בפני הקהילה הישראלית את השם ואת הפנים שלי. יצרתי חברויות חדשות עם מתמודדות אחרות, ואנחנו קבוצה מגוונת. להיחשף לאנשים ולדעות שונות זה משהו שפותח לך את הראש ועוזר בכל מיני סיטואציות.
“כשיצאו הפרסומים על התחרות, הרבה קרובי משפחה מהארץ שלחו לי הצעות חברות בפייסבוק, כל מיני ‘אוחנה’ שלא הכרתי”, היא צוחקת.
שירה בן־עמי (17) עברה לכאן מירושלים בגיל 3, וגרה בניו יורק. היא באה לחוף המערבי במיוחד עבור התחרות, אבל יש לה תוכניות אחרות לגמרי מאשר למתמודדות האחרות. “אני רוצה ללמוד מדעי המדינה ולהמשיך ללימודי משפטים, להיות עורכת דין, ואולי פוליטיקאית. המודל שלי הוא שופטת בית המשפט העליון בארה”ב, רות ביידר גינסבורג, שהגיעה מברוקלין, שם אני גרה. היא למדה בבית ספר ציבורי בשכונה שלנו, ותראה מה יצא ממנה! זה יעד שאני חולמת להגשים”.
את מישל לוי (20), שהחיוך לא מש משפתיה, אני מכיר כאחת המתנדבות הצעירות ב”גדולים מהחיים”, שמלווה מדי שנה ילדים חולי סרטן בטיול החלומות שלהם בעיר. לוי, גם היא ילידת ירושלים, עברה לגור ב”ואלי” עם משפחתה בגיל 5.
“אני אוהבת את ישראל ורוצה להיות חלק ממנה”, היא מכריזה באנגלית, “אם זה דרך השתתפות בצופים, התנדבות או השתתפות בתחרות. בכל פעם שיש הזדמנות לעשות משהו שקשור בישראל, אני הולכת על זה. במקומות האלה אני מקבלת את ההרגשה של הארץ.
“יש לי משפחה בפתח תקווה, בחולון, בנס ציונה ובצפון, וכשאני יכולה – אני נוסעת לבקר. אני לא באמת יכולה להגדיר את עצמי כאמריקנית”.
אמילי רוסק (26), סטודנטית לביולוגיה ובת יחידה לאם יחידנית, עברה לכאן עם אמה מאשקלון בגיל 16. “המעבר לאמריקה לימד את שתינו המון, וגם חיזק אותי בתחילת הדרך, כי לא היו לי חברים הרבה זמן”, היא אומרת. החלום שלה הוא לפתוח מרפאה הוליסטית, “לעזור לאנשים להישאר בריאים פיזית, מנטלית ורוחנית, בלי תרופות וכימיקלים, לרקוח תרופות טבעיות.
“ככה אמא שלי גידלה אותי. היא מודל החיקוי שלי. ואיך אפשר שלא, היא כל הזמן מול הפנים שלי”, היא צוחקת, “אני מתעוררת בבוקר – והיא מייד מולי, מכינה לי טוסט עם אבוקדו, שיהיה לי בדרך לקולג’ בפומונה (שעה נסיעה ממזרח ללוס אנג’לס).
“היא זו שסיפרה לי על התחרות. בהתחלה היו לי ספקות אם אני רוצה להשתתף. אבל אחרי שפגשתי את חני ושני, אמרתי לעצמי, בעצם, למה לא? זה משהו חדש, ותמיד חשבתי לנסות ולהיכנס לתחום הדוגמנות. עכשיו, שזה באווירה ישראלית, זה מרגיש יותר קרוב לבית. יש לי געגועים לישראל, לא ביקרתי שם מזמן”.
* * *
שאנל אוחנה (18) נולדה באל.איי למשפחה שמקורה בבאר שבע. “אמא שלי השתתפה בתחרויות בארץ בצעירותה, והיא זו שדחפה אותי”, היא מגלה. “היא סוג של stage mom, מדרבנת כל ילד לעשות מה שהוא רוצה ומחדדת לנו את הדרך. במקצועה היא מעצבת אופנה, ובזכותה גדלתי בתעשייה הזאת ואני מכירה כל מה שקשור לעיצוב ולאופנה.
“באתי לתחרות כדי לגלות את החוזקות ואת החולשות שיש בי. לגלות איפה אני מרגישה בטוחה בעצמי, ומה אני צריכה לתקן. לדעת איך לעבוד עם אנשים ולהיות אישה חזקה, להתבלט בזכות מי שאני אפילו כשיש סביבי נשים יפהפיות ומרשימות”.
אוחנה ממחישה היטב את עניין הזהות החצויה. “אני תמיד צריכה להתאים את עצמי: עם חברים אמריקנים אני הישראלית. עם ישראלים – אני המרוקאית. כל הבנות פה גדלו ‘מעורבות'”.
אמא של שאנל, מאיה אלטיט (44), היא דמות מוכרת בקהילה הישראלית ומארגנת אירועי חתונות וחינות. בצעירותה התמודדה בתחרות “מיס באר שבע” ודגמנה בתצוגות ובהשקות עם מירי בוהדנה, רוית אסף ומירית גרינברג. בגיל 21 עברה ללוס אנג’לס, התחתנה עם ישראלי והביאה לעולם חמישה ילדים. מאז כבר הספיקה להתגרש.
“בדיוק שלחתי למארגנות של התחרות כתבת שער, שעשו עלי בתקופה ההיא במקומון ישראלי. אמרתי אז בתמימותי שאני חולמת להצליח כמו פנינה רוזנבלום, אבל התחתנתי ומייד נכנסתי להיריון, ולא הגשמתי את החלום. אני רוצה שהבת שלי תממש את מה שפספסתי, בשבילי זאת תהיה סגירת מעגל”.
במה שונה התחרות כיום?
“בזמני, כל מי שרצתה להצליח נסעה לתל אביב, ניסתה להתקבל לתחרות מלכות היופי או נכנסה לתוכניות בטלוויזיה. היתה גם סלקציה רצינית לפי מדדים פיזיים. לא זכיתי כי היו בחורות יפות ממני, וזה בסדר.
“אני אומרת לשאנל שגם אם לא תזכה, זה לא נורא. אי אפשר להגדיר יופי, היום כולן יפות, ולכל אחת יש משהו ייחודי משלה. ברגע שאת מוציאה החוצה את האופי, זה הרבה יותר יפה מכל דבר אחר.
“בתקופה שלי גם התחרותיות היתה מאוד בולטת, כי במנטליות הישראלית אנחנו תמיד בתחרות. אצל הדור הצעיר פה זה לא קיים, הן לא מכירות את העולם הזה. הן באות בשביל החוויה, ואף אחת לא חושבת שהיא צריכה להיות המלכה על פני אחרות.
“היום כולן גם מככבות ברשתות החברתיות. כשדחפתי את שאנל לתחרות ואמרתי לה שזה יפתח לה דלתות, היא אמרה לי: ‘אמא, אני כבר באינסטגרם. כבר שולחים לי בגדים שאני מעלה תמונות שלהם, אז כמה דלתות זה כבר יכול לפתוח?’. אבל עכשיו, יותר אנשים יידעו מי זאת שאנל, והביטחון העצמי שלה יגדל”.
כמה חשוב לך שהיא תשתלב בקהילה הישראלית?
“הקהילה פה מאוד נשמרת מהתבוללות. אצלי בבית ובבתי הספר שבהם למדו הילדים שלי, הכל היה תמיד סביב מסורת וערכים. לשם אנחנו מכוונים את הילדים, כי כשהם מתבגרים והולכים לקולג’ים, הם חשופים לדברים חדשים, ואין לנו כבר הרבה שליטה”.
* * *
בחזרות, שבוע לפני התחרות, אני מחפש את היצר התחרותי, ולא מוצא. לפחות כלפי חוץ הבנות מפרגנות זו לזו, והתחושה היא יותר של מופע בידור. הסטייליסט הצמוד, שָלֵו לָבן (33), שעבד עם גלית גוטמן ונטע אלחמיסטר, עבר לפה לא מזמן עם בן זוגו, הרקדן עידו תדמור. “אתן באות לתת שואו”, הוא מסביר להן, “גם אם זה לא ייראה מושלם, תתפרעו על הבמה. תנו הכל”.
צמד האחיות מאי (22) וים (17) אור באו ללוס אנג’לס בגיל צעיר מחדרה. מאי היתה אז בת 4 וים בת שלושה חודשים בלבד, כך שהחיים בישראל לא ממש זכורים לה. הן כבר חתומות בסוכנות פרסומות אמריקנית.
“לא היה קל לגדול פה”, אומרת מאי באנגלית, “הייתי צריכה ללמוד שפה אחרת ומנהגים חדשים. עברתי הרבה bullying (בריונות; ד”כ) בגלל המבטא הישראלי. היום גם סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה, ומקווה להמשיך ללימודי רפואה והתמחות בפסיכיאטריה, ואני גם רקדנית היפ הופ מקצועית. מנסה להכניס את הרגל בכל מקום אפשרי”.
האחיות מאי (מימין) וים אור. חתומות בסוכנות פרסום אמריקנית // צילום: קרן בן עמי
ניסיון הריקוד שלה יבוא לידי ביטוי במופע הפתיחה, שיבצעו רוב המתמודדות (שתיים ביקשו שלא לרקוד) לצלילי שיר של ביונסה ולכוריאוגרפיה של עדן שבתאי. מאי ממוקמת באמצע הבמה, ועדן אומרת לכל השאר ללמוד ממנה על יציבה נכונה, ואיך להניע את הגוף במהלך הריקוד. “תחשבו על צורה כל הזמן. אם אתן רוצה להיות דוגמניות, אתן מוכרחות לדעת את הדברים האלה. ובסוף הריקוד אתן נעמדות לשמונה שניות, בלי לזוז. תנו לצלמים לעשות את שלהם”.
אמור עוז (27), המבוגרת שבחבורה, גרה בסטודיו סיטי, בגבול שבין העיר לוואלי. היא נולדה בלוס אנג’לס, עברה לישראל לבדה ולמדה באולפנה של בני עקיבא, “עד שבגיל 16 אמרתי ‘חלאס’ וחזרתי הביתה לאל.איי. עשיתי תואר ראשון בעיצוב אופנה, נסעתי לאוסטרליה, והשלמתי תואר שני בעסקים בינלאומיים. גרתי גם בבלגיה, בפריז וביוון, ופתחתי כאן עסק לעיצוב פנים.
“תמיד חלמתי להראות את עצמי, אבל מסביב אמרו לי שזה לא ריאלי, ושעדיף שאלך ללמוד. הנה, עכשיו הסתדר, ואמרתי לעצמי שמה ששלי יגיע עד אלי”.
יש לה במשפחה דוגמה חיה להצלחה: בן דודה הוא הזמר והשחקן טרוי סיוון, בן למשפחה יהודית מדרום אפריקה, שכבר הוציא שני אלבומים והיה מועמד לגלובוס הזהב על השיר המקורי מתוך הסרט “ילד מחוק”, שבו כיכב לצד ניקול קידמן וראסל קרואו.
“בצעירותנו, עודדו במשפחה את טרוי, ואת שאר הילדים כיוונו למקצוע יותר מציאותי. אבל אתה צריך להאמין בעצמך. אם אין לך עמוד שדרה, בטח כשאתה גדל באזור הוליווד, אתה תידרס בשדרת הלבבות השבורים”.
לגדול בלוס אנג’לס זה אומר בהכרח לפזול להוליווד?
אביב: “במאה אחוזים. זה משהו שכל הזמן שומעים עליו סיפורים, וגם רואים ממקור ראשון. הרעב נבנה בשלב מוקדם. אבל צריך לחכות שיגיע הזמן הנכון עבורך, כי אז הרבה יותר קל ובריא לזרוח”.
גם ספיר יעקובי (19), סטודנטית לפסיכולוגיה עם חיבה לאופנה, שנולדה להורים ילידי אשדוד וגבעתיים, חולמת על עולם הזוהר. “תמיד רציתי לנסות להיות דוגמנית, וחשבתי שהתחרות יכולה להיות דרך טובה להיכנס לתחום. אני מעריצה את קנדל ג’נר, ויש אנשים שאמרו לי שאני דומה לה”.
* * *
“רק לעלות על הבמה כבר מעלה את הביטחון העצמי”, מוסיפה אורין בנטוב (16), צעירת המשתתפות, שמתגוררת כמו רובן בוואלי. “את מתמודדת עם הפחדים שלך, וזה משהו שאפשר לקחת להמשך החיים.
“אני מאוד אוהבת את הרעיון שאין בתחרות את שלב בגדי הים, זה מבטל את ההתעסקות במבנה הגוף. כל אחת צריכה להרגיש נוח עם עצמה. זה מסר לילדות, שכל אחת יכולה לעשות מה שהיא רוצה, והמראה החיצוני לא חשוב”.
הוריה של בנטוב הכירו בלוס אנג’לס, אחרי ששירתו בצה”ל. גם הבת מתכננת לשרת בצבא בתום הלימודים בתיכון. בינתיים היא משחקת כדורעף ורשג”דית של שכבת כיתות ח’ בשבט חן של הצופים בלוס אנג’לס, ודוברת עברית שוטפת.
“להיות רשג”דית מצריך אחריות ויכולת הנהגה”, היא אומרת. “כל הפעולות שלנו מתקיימות בעברית. הרבה בוגרים של הצופים כאן ממשיכים לצה”ל. אני שוקלת ללכת לגרעין ואז לצה”ל, או להספיק ללמוד לפני כן בקולג’. אני נחושה וממוקדת מטרה, ויש לי גם את החוצפה הישראלית אז אני מאמינה שאסתדר בצבא”.
ההתלבטות בין צבא לקולג’ היא צומת אקטואלי מאוד בחייהן של רוב הבנות. לרובן, העולם הגדול והמאורגן שנקרא אמריקה קורץ יותר מטירונות בבה”ד 12.
“ההורים שלי חושבים שפספסתי הרבה כי לא הלכתי לצבא”, אומרת מאי. “אבל אני מרגישה שאם הייתי מתגייסת, הייתי אבודה שם. עדיף היה לי להמשיך לקולג’, כדי לעלות על המסלול לקריירה. אני נהנית מחוויית הקולג'”.
גם שראל מימון (22) מעריכה שלא היתה מצליחה להשתלב במערכת הצבאית. “אחי סיים לאחרונה שירות בצה”ל כלוחם, ויש לי אח צעיר בפנימייה בארץ, שמסתדר נהדר ואולי יתגייס”, היא אומרת בקול שקט ומבויש, “אחותי רצתה לשרת, התחילה ועזבה, כי לא הסתדרה במערכת הזאת. אני כל הזמן ידעתי שזה לא בשבילי, שלא אעמוד בזה”.
אביב גאה בכך שבחרה לשרת בצה”ל. “לא הייתי חייבת, אבל התגייסתי ושירתתי בתור מ”כית בבה”ד 20, בחיל חימוש. רצו להוציא אותי לקצונה, אבל אני העדפתי להיות עם החברים בלוס אנג’לס, להירגע קצת. לקבל פרספקטיבה שונה על החיים.
“כולנו מדברות על המחשבה לעלות לישראל ולגדל שם משפחה, אבל כולנו גדלנו באמריקה ונטמענו בתרבות המקומית. פה החיים מסודרים. ואני כאן כדי להגשים חלום הרבה יותר גדול – להצליח בעולם המוזיקה”.
“השירות הצבאי בהחלט עושה את ההבדל בינינו לבין האמריקנים”, אומרת ליאנה בחרט (24), שהגיעה ללוס אנג’לס לפני שלוש שנים וחצי כשעבדה בביטחון של “אל על”, והחליטה להישאר וללמוד שיווק וקוסמטיקה רפואית. כשהיא מדברת על ישראל ועל צה”ל, ניצוץ של געגוע ניצת בעיניה.
“שירתתי כמדריכת נוער בחיל חינוך. עבדתי עם מלש”בים (מגויסים לשירות ביטחון) מאוכלוסיות קשות. חודשיים אחרי שהשתחררתי עברתי לפה, לבד, ומייד נכנסתי למים העמוקים. זה היה קשה”.
* * *
זה לא רק הצבא שעושה את ההבדל בין הישראלים למקומיים. “כשגרתי בישראל, כולם בשכונה הכירו את כולם”, אומרת שאנל אוהב ציון (18), שבילתה את שמונה שנות חייה הראשונות בתל אביב, עד שהוריה עברו לארה”ב. “פה אני בכלל לא יודעת את השמות של השכנים. אנשים סגורים ודואגים לעצמם.
“כשאת מוקפת ישראלים, ואת במצב רוח לא מזהיר, תמיד ידאגו שיהיה לך כיף. זה מה שאני אוהבת. יש לי עדיין חברות בארץ, שאני שומרת איתן על קשר בעשר השנים האחרונות, והן שונות לגמרי מהאנשים כאן. אם אצלצל לחברה ואספר לה שקרה משהו, היא מייד תהיה שם לצידי”.
היום היא סטודנטית להתפתחות ילדים בקולג’ CSUN המקומי, ורוצה לעבוד עם ילדים עם מוגבלויות. חזרה לארץ או שירות בצה”ל לא נמצאים בתוכניות שלה. כששואלים אותה אם תעדיף בן זוג ישראלי, היא עונה ללא היסוס: “זה הדבר הכי חשוב. אני רוצה לגדל ילדים בסביבה שכולה ישראלית, שידברו עברית, לחגוג את כל החגים, להקפיד על השבת. בעבר יצאתי עם אמריקנים, אבל החיבור לא היה מושלם”.
“זו ההרגשה הכי נוחה כשאת עם מישהו שמבין למה את לא יכולה לצאת בשישי בערב, או למה במשך שבוע אחד בשנה את לא יכולה לאכול לחם”, מוסיפה שנל קרפמן (19), סטודנטית להתפתחות ילדים, שעובדת כעוזרת מורה במרכז תרבות ישראלי (מת”י). “צריך את המכנה המשותף הזה. בגלל שאנחנו גרות באמריקה, אנחנו נאחזות חזק יותר בתרבות הישראלית, בחיבור ליהדות ולמסורת, לשמירת כשרות ולביקור בבית הכנסת. שם אנחנו מתחברות למי שאנחנו באמת”.
אמור עוז: “כשהתחלתי את התהליך עם התחרות היה לי חבר, אבל היו לו ספקות לגבי העניין. כשהוא התחיל לקלוט שזה רציני ושאני נכנסת לעולם הבידור, פתאום זה לא נראה לו. זה לא התאים לי, אז נפרדתי ממנו”.
“החבר שלי תומך, אבל כל הזמן מזכיר לי במה זה כרוך”, מוסיפה אביב, “הוא ידחף קדימה, אבל יחזיק אותי שלא אפול”.
“והחבר שלי הוא אחיה הגדול של שאנל אוחנה”, צוחקת אור, “אנחנו ביחד כבר ארבע שנים”.
Aug 14, 2017 0
May 19, 2022 0
Apr 20, 2022 0
Apr 20, 2022 0
Apr 18, 2022 0
Apr 20, 2022 0
Feb 21, 2022 0
Jul 15, 2021 0
Apr 03, 2021 0
יהודה נוני צייר ואומן דיגיטלי בשלוב קנווס וצבעי שמן. מופיע בסדנאות של סמסונג בישראל ובניורק. נוני הוא המאייר של תכנית הטלויזיה של אברי גלבוע של מדד ישראל בערוץ 13 ומרצה על חיי האמנות של האוניברסיטה של בר אילן
מי מאתנו לא בטוח שיש לו מה להגיד, רק שבדרך כלל אין לו למי להגיד את מה שיש לו לומר? מי מאתנו לא חושב שרק הוא יודע ומבין מה שהולך פה, ומי נגד מי, ומי אוכל את מי ומי צודק ומי לא. מי מאתנו לא היה לפחות פעם אחת זבוב על הקיר בחדר הסגלגל בבית הלבן, או לפחות בלשכתו של ראש ממשלת ישראל, ויודע בדיוק – אבל בדיוק, מי אמר מה למי מתי ואיפה, ושלא יבלבלו לו את המוח עם עובדות?
מי מאתנו לא נאלץ להתעמת עם חברים, ידידים או בני משפחה, שגם הם היו זבוב על הקיר, והם שמעו בדיוק הפוך ממה שאתם שמעתם, ואתה חושב שהם לא מבינים כלום, והם בטוחים שאתה טפש שלא יודע כלום ולא מבין שום דבר?
לפעמים מגיעים הדברים לכדי מריבות של ממש, עד כדי סיום של מערכות יחסים ארוכות, או קטיעתם של מערכות יחסים עוד בטרם התחילו.
בתרבות הדיבור והוויכוח העכשוויות, נדמה שחלק מאתנו הסיר את כל הכפפות, ואין לו בעייה לשנוא את בעל הדעה האחרת, עד כדי נכונות לאלימות מילולית ואפילו יותר מזה. מילים של הסתה ושנאה משתחררות היום בקלות בלתי נסבלת, ולעומד מן הצד נדמה שהמרחק בין הצדדים אינו ניתן עוד לגישור.
פרשת הריגול התעשייתי, לכאורה, אחר אזרחים – תהיה חייבת להיחקר • בלעדיה, חלקים נרחבים בציבור יחשדו לנצח שמישהו מסתיר את האמת כדי להגן על עצמו • אבל את יכולות הסייבר חייבים לשמר • מי שייתן לאירועים האחרונים לפגוע בהן, ישלם מחיר גבוה פי כמה בעתיד
למה למשטרה לעשות באופן לא חוקי את מה שהיא יכולה לעשות באופן חוקי
נתחיל מהשורה התחתונה: פרשת הריגול התעשייתי, לכאורה, אחר אזרחים – תהיה חייבת להיחקר. לא משום שיש או אין בה ממש; על זה, לכאורה, אמורים להיות מסוגלים לענות כל צוותי הבדיקה הפנימיים, שעובדים בימים האחרונים בקדחתנות במשטרה ובפרקליטות. הסיבה לחקירה שתתקיים היא אחרת: אמון. בלעדיה, חלקים נרחבים בציבור יחשדו לנצח שמישהו מסתיר את האמת.
צילום: Kimmo Räisänen ליה פוקילה, בתם של נורית מתל אביב ויוקה, איש האו”ם מפינלנד, היא התקווה החדשה של האיגרוף הישראלי • בת ה־18, שהחלה לייצג את ישראל עם מדליית ארד באליפות אירופה לנוער, מסתערת על אליפות היבשת עד גיל 22 ו”חולמת על מדליה אולימפית”
אם השם ליה פוקילה לא מצלצל לכם מוכר, או ישראלי, אתם לא לבד. המתאגרפת הצעירה, רק בת 18, כמעט אינה מוכרת אפילו בקרב חובבי הספורט האדוקים בארץ, אבל באוקטובר האחרון רשמה היסטוריה לאומית קטנה אחרי שהפכה לישראלית הראשונה אי פעם שמשיגה מדליה נשית באליפות אירופה לנוער באיגרוף, שנערכה במונטנגרו.
פוקילה, המתחרה במשקל של עד 70 ק”ג, זכתה באחת משתי מדליות הארד המחולקות בענף אחרי שניצחה ברבע הגמר יריבה מטורקיה והפסידה בחצי הגמר ליריבה אוקראינית, אבל היא ממש לא נחה על כפפות הדפנה. כבר בסוף השבוע הזה תעלה לזירה באליפות אירופה עד גיל 22 בקרואטיה, שם היא מקווה ללכת עד הסוף.
אל־קאעידה, טליבאן או דאעש – המומחים מאוחדים בדעתם שבהיעדר מנהיגות, ראש אסטרטגי או מדינה לפעול ממנה בחופשיות, יתקשו ארגוני הטרור העולמיים לשחזר את ההישגים של העשורים האחרונים • למרות זאת, גורמי ביטחון צופים עלייה בניסיונות לפיגועים מצד כל ארגון טרור אפשרי •
מנסים לשכנע שהם השתנו. לוחמי טליבאן ברחובות קאבול, בשבוע שעבר , צילום: אי.פי
הפיגוע שבוצע בשבוע שעבר בנמל התעופה בקאבול הימם את העולם. מעבר להרג ולתחושת ההשפלה, שקשה היה שלא לחוש גם אם אתה לא אמריקני, הפיגוע הזה העלה שוב לכותרות את הג’יהאד העולמי, ואם להיות מדויקים – את התחושה שמה שקורה כעת באפגניסטן הוא המבוא לשובו של הטרור הגלובלי, שהיכה במערב בעוצמה בשני העשורים האחרונים.
ייאמר מייד: לא מעט מומחים סבורים שההפך הוא הנכון. שהעולם השתנה, שהטרור השתנה, שאפילו אפגניסטן השתנתה, ושאסור להקיש ממה שקרה בראשית המילניום על מה שיקרה כעת.
איך הפך פורים היהודי לקרנבל “ימי פורים”? אולי כי התבגרנו ונרגענו משנאות
עד דלא ידע. תהלוכת פורים
איך יודע יהודי שהוא מבוגר? כשהוא חוזר לאהוב את חג פורים. הפופולריות של החג הזה בלבבות חוגגיו היא מבחן גילאי ומעמדי. ילדים אוהבים את פורים, נערות ונערים מתים עליו, אבל אז הם מתבגרים ונכנסים ל־20 שנות תיעוב מזעזע, שבהן הכל מגעיל אותם: ההתחפשות הסאחית, הפראות המטרידה, הרעש, הפיצוצים ובעיקר – העובדה שבני הנוער אוהבים אותו. זו, כידוע, כבר סיבה לחשוב לגבי כל דבר שהוא רע ומיותר. אבל אז מתבגרים קצת, ומתחילים לאהוב מחדש את החג המתוק הזה. אפילו חוזרים להתחפש, להשתטות, לשלוח משלוחי מנות קונספטואליים ולארגן מסיבות קהילתיות ומשפחתיות.
מאוזני המן ועד לעוגיות מאותגרות חמץ – כל מאכלי החגים שלנו הם קונצרט לאכילה רגשית
איור: נדב מצ’טה
למה אוכלים אוזני המן? שאלה מוזרה. באופן כללי, לוח השנה היהודי כופר באמונה (התפלה) שאכילה רגשית היא עניין מפוקפק. כל מאכלי החגים שלנו הם קונצרט לאכילה רגשית. אנחנו עושים עניין ממה שאנחנו לא אוכלים וממה שאנחנו כן. אנחנו אוכלים כי שמח ואוכלים כי עצוב. אוכלים כי אוהבים ואוכלים כי שונאים. כדי לזכור וכדי לשכוח, כי זה מסמל וכי זה בגימטריה, ולעיתים גם סתם כי טעים.
“כתב המלחמות” שיתף בוועידת “האנשים של המדינה” את רשמיו לאחר חודש בקייב: “שני הצדדים משקרים בלי למצמץ”. הוא לא מתרשם מזלנסקי: “מתנהג כסוכן מכירות. מגזים כל הזמן, אבל אפשר להבין אותו”. לדברי בן ישי, הפרשן הצבאי של ynet, “כיפת ברזל מישראל לא הייתה משנה את התמונה”
שמעון שיפר|
רון בן ישי, הפרשן הצבאי של ynet ו”ידיעות אחרונות”, חזר לאחר חודש באוקראינה לוועידת “האנשים של המדינה”. הוא אומר כי סביר להניח שהמלחמה באוקראינה תהיה האחרונה שיסקר. “אני חושב שכן. יש איזה שלב בחיים, אני בכוונה לא אומר גיל, שבו אתה אומר ‘זה כבר לא מתאים’. אני כבר בשלב שהוא יותר מתאים ל’ריפלקשן’, להבטה אחורה ופנימה, מאשר לנסות להבין אם הפציצו או לא הפציצו בבאבי יאר. הם לא הפציצו אגב”, ציין כשהוא מתייחס לחשיפתו.
בן ישי בן ה-78, חתן פרס ישראל לתקשורת, חווה מלחמות רבות. הוא לחם לראשונה במלחמת ששת הימים ב-1967, ומאז דמותו ליוותה כמעט את כל מלחמות ישראל – וגם מלחמות רבות בעולם.
אוסמה אל-עג’רמה, חבר פרלמנט שהודח, השמיע הצהרות בוטות נגד בית המלוכה הירדני וסמלי השלטון • בעקבות ההרשעה, בני שבט אל-עג’רמה החלו להתפרע מדרום לבירה עמאן והשליכו אבנים על שלטי חוצות עם תמונת המלך עבדאללה
המלך עבדאללה, צילום: צילום: אי.אף.פי
זעם בירדן אחרי שבית המשפט במדינה הטיל היום (רביעי) עונש של 12 שנות מאסר על חבר הפרלמנט המודח, אוסמה אל-עג’רמה, באשמת איום על חייו של המלך עבדאללה.
ראשית הפרשה בחודש מאי 2021. אל-עג’רמה הואשם כי הטיח עלבונות בעמיתיו בפרלמנט וסירב בהמשך להתנצל. בעקבות כך, ועדה פרלמנטית הצביעה בעד הקפאת חברותו בפרלמנט למשך שנה.
הרצוג וארדואן , צילום: אורן בן חקון, איי. פי, =
הנשיא הטורקי אמר בראיון לתקשורת המקומית כי הביקור “ייפתח דף חדש ביחסי טורקיה וישראל” • בירושלים טרם התייחסו לנושא
הנשיא הרצוג צפוי לבקר באנקרה ולהיפגש עם מקבילו הטורקי רג’יפ טאיפ ארדואן “בתחילת פברואר” – כך דווח הערב (רביעי) בתקשורת המקומית בטורקיה. “ביקורו (של הרצוג) צפוי לפתוח דף חדש ביחסים” נכתב בעיתון “דיילי סבאח” שיוצא לאור בטורקיה, אשר ציטט את הדברים מתוך ראיון שנתן ארדואן מוקדם יותר לטלוויזיה המקומית.
המאמן הוותיק, מי שגדל בבירה ועשה הכל בשביל הסמל, לא יכל לשאת את המצב הרעוע בו נמצא המועדון שהוא כל כך אוהב • וגם: פרידה ממאור בוזגלו
אוהדי בית”ר עם מזרחי מול הפועל. הם בטוח מבינים את מצבו, צילום: אלן שיבר
שאול שפילמן (90) ניצל 3 פעמים מתאי הגזים באושוויץ • את הימים הקשים שרד בזכות המחשבה: “זה רק חלום רע” • אך גם אחרי שעלה ארצה, נתקל במצוקה כלכלית ובביקורת קשה: “אמרו שהלכנו כצאן לטבח”
שאול שפילמן (90) נולד בווינה, בן יחיד להוריו. כילד הוא עבר את זוועות השואה, “חגג” את בר המצווה שלו באושוויץ, ניצל מתאי הגזים שלוש פעמים בדרך נס, ואיבד את הוריו ואת כל משפחתו במחנות. מסע ההישרדות שלו התנקז לשני משפטים: “כל עוד אתה נושם אתה חי”, ו”זה חלום רע שתכף יחלוף”.
“חיינו חיים טובים. אבא שלי היה מהנדס חשמל, ואמא שלי ניהלה את המעדנייה המשפחתית במרכז וינה. עם פלישת הנאצים ב־1938, ביום אחד החיים שלנו התהפכו. אבא פוטר, העסק והבית הוחרמו ונאלצנו לעזוב למחוז הראשון”. לשם הועברו כל היהודים. שם, במשך ארבע שנים וחצי, גר עם משפחתו, עד ספטמבר 1942.
יועציו של ר”מ בריטניה תועדו מתבדחים על אירוע שקיימו בלשכה בדצמבר אשתקד, בזמן שהממלכה הייתה תחת סגר כבד. ג’ונסון התנצל והודיע על בדיקה, ומקורבת שלו התפטרה, אך באופוזיציה דורשים ממנו להתפטר: “אחראי לאובדן אמון הציבור”. משפחות הקורבנות: “מכעיס ומביש”
ראש ממשלת בריטניה בוריס ג’ונסון התנצל היום (רביעי) והכריז על בדיקה פנימית בעקבות הדלפה של סרטון שבו תועדו יועצים בכירים שלו מתבדחים על מסיבת חג מולד בדאוניג 10 בשנה שעברה, בזמן הסגר. התיעוד שם קץ ליותר משבוע של הכחשות של ג’ונסון ושל שריו, שדחו דיווחים בכלי התקשורת שלפיהם עשרות אנשי צוות השתתפו באירוע ממושך ב-18 בדצמבר אשתקד.
יו יורק טיימס חושף כי תא מיוחד, שחבריו היו לבושים על אזרחי ושקיומו לא מתועד ברישומי הצבא, אחראי לשורת פגיעות קשות באזרחים בסוריה במהלך המאבק בארגון. סירות של פליטים הופצצו, ומבנה מגורים הוחרב מבלי שהוכח כי הוא יעד אויב. “האנושיות שלהם נשחקה”
כוח חשאי ומיוחד של צבא ארצות הברית שפעל נגד ארגון “המדינה האסלאמית” (דאעש) בסוריה ובעיראק הרג מספר גדול של אזרחים חפים מפשע, וניסה לטייח זאת – כך נחשף אתמול (ראשון) בניו יורק טיימס. הכוח, “טאלון אנוויל”, פעל ממשרדים שגרתיים בסוריה ובעיראק בין 2014 ל-2019, אך קיומו לא מתועד ברישומים הצבאיים.
על אף שבתחילת האסון עלה חשש שמספר ההרוגים בו יגיע למאה, כעת אמר דובר מפעל הנרות שנחרב בסופה שכמות העובדים בו היתה קטנה משסברו, ולכן ההערכה הנוכחית עומדת על 50 הרוגים. במהלך עבודות החילוץ ביממה האחרונה אותרו 8 הרוגים, ו-8 נוספים עדיין מוגדרים נעדרים
שמונה בני אדם אותרו הלילה (שני) ללא רוח חיים בהריסות מפעל הנרות במייפילד, קנטקי, שנפגע מסופת טורנדו שפקדה את האזור בסוף השבוע. שמונה בני אדם נוספים עדיין מוגדרים נעדרים. דובר המפעל, בוב פרגוסון, הודיע כי בניגוד לדיווחים הראשוניים על חשש לחייהם של עשרות בני אדם שעבדו בו אותו זמן, נראה שמספר הקורבנות נמוך בהרבה. “אנו מודים לאל על כך”, מסר.