יפות בלה לה לנד מאת דודי כספי

Mar 09, 2019 מנהל תרבות ואמנות 0

הן חולמות על הוליווד, נלחמות למען דימוי גוף בריא, מתלבטות בין צה”ל או לקולג’ ומרגישות חצויות בין החיים הנוחים באמריקה לחום ולאהבה של ארץ הקודש • המתמודדות בתחרות “מיס ישראLA” גדלו בארה”ב, אבל נאחזות בתרבות הישראלית: “שם אנחנו מתחברות למי שאנחנו באמת”

מתמודדות בתחרות :

Abraham Joseph Pal; איפור ושיער: באדיבות נאיה ביוטי סלון

“ישראלים זה אופי, זה כוח”, אומרת אביב גדי. “הם לא מנסים להיות חלק מכור ההיתוך האמריקני, אלא נאבקים לשמור על הזהות שלהם כאן”.

גדי (22) היא אחת מ־15 המתמודדות בתחרות “מיס ישראLA”, שתתקיים מחרתיים בלוס אנג’לס, בירת הבידור והזוהר של ארה”ב. כמו מרבית המשתתפות, היא גדלה בארה”ב, אבל בעלת זיקה מובהקת לארץ הקודש. בגיל 15 חזרה לארץ לשש שנים, למדה בפנימייה בהוד השרון ובחרה להמשיך לשירות צבאי. התחרות, מבחינתה, היא שילוב של האפשרות לקחת חלק בעוד פעילות של הקהילה, עם צעד בדרך לתהילה. “אני מתעסקת במוזיקה, כותבת ושרה. מגיל צעיר החלום שלי היה לבדר, לעמוד על במה לפני קהל גדול, ואני מפזרת את הפירות שלי בכל מקום, כי אני רוצה לגדול בכל מקום”.

לשבת בארץ ולקבל תשואה קבועה מחו”ל

הזהות של הצעירים שנולדו בארה”ב להורים שהיגרו מישראל מעולם לא היתה חצויה יותר. הקהילה הישראלית בעיר המלאכים מוערכת בכ־300 אלף איש – הגדולה ביותר מחוץ לגבולות ישראל, ובשנים האחרונות, החיבור לארץ ניכר יותר מאי פעם. לא רק בקרב ההורים, אלא גם, ובעיקר, אצל הילדים שגדלו פה עם מחשבות על שָם.

אם פעם התייחסו לישראלים בלוס אנג’לס כאל “יורדים” – כאלה שישראל נצורה בליבם, אבל בעיקר נשקפת במראה האחורית של המכונית הענקית שבה הם דוהרים בכבישים המהירים של דרום קליפורניה – היום הם בקיאים בכל מה שקורה בארץ, החל בכותרות שקופצות בנייד וכלה בצפייה בסטרימינג בפרק ההדחה של “האח הגדול”. אלה לא אותם ישראלים שתקועים עדיין בשנה שבה עזבו את הארץ, עם “זהו זה” ולהקת הנח”ל. הם כבר יודעים את כל המילים של הלהיט החדש של עומר אדם, מבלי שהיו אי פעם בקיסריה.

למשבצת הזאת בדיוק נכנסת תחרות “מיס ישראLA”, אפילו אם הפורמט קצת התיישן. אף אחת מהן לא צפתה בתחרויות בחירת מלכת היופי בישראל, אבל הן בהחלט מכירות את הזוכה הנוצצת גל גדות, שאותה הן מכנות “המלכה”, וחלקן מדברות על בר רפאלי כעל מודל החיקוי שלהן. הן גם לא צפו בתחרות “מיס אמריקה” המקומית ומתחברות לכל היותר לגרסת הריאליטי שלה, “הטופ מודל הבאה”. הן כאן בגלל השאיפה לפרסום.

* * *

מאחורי התחרות עומדות שתיים – שני לאובר (40), בעלת חברת הפקות, וחני כהן (38), אם לשלושה, מפיקת אירועים ומייסדת “המרכז” – גוף להוראת עברית וציונות לילדים יהודים אמריקנים וילדי ישראלים. שתיהן מעדיפות להגדיר את התחרות כ”אירוע ביוטי”, או “ערב שמאחד את הקהילה הישראלית, בתיבול אבק כוכבים”.

“התחלנו לעבוד על האירוע במאי שעבר”, אומרת חני, “הבנות האלו לא יודעות באמת מה זו תחרות יופי, אבל הן התחברו לרעיון, כי הבינו שהמטרה היא העצמה נשית. שאפשר להיות יפה וגם לעשות דברים טובים”.

“לפעמים אני חושבת שזה יותר חלום של האימהות מאשר של הבנות שלהן”, ממשיכה שני, “ראיינו יותר מ־400 בנות שפנו אלינו. התייעצנו עם סוכני דוגמניות מהארץ, עשינו סינונים מטורפים”.

המתמודדות. “זו דרך להיות חלק מישראל” // צילום: Abraham Joseph Pal

רשימת המתמודדות נסגרה כבר בקיץ, ובאוגוסט הן כבר היו במחנה אימונים: יומיים של סדנה שבמהלכה עברו הדרכות בנושאי הליכת מסלול, צילומים, טיפוח, תזונה, ואיך להציג את עצמן.

חני: “הבנות עברו איתנו תהליך של תשעה חודשים, מלווה בקואוצ’ינג. כל אחת מהן התנדבה בארגון לפי בחירתה, וגם בזמן הפנוי שלהן זה מה שרובן עושות. לא תראה פה אף אחת שעומדת לגמרי בקריטריונים של דוגמנית. מבחינת המראֶה לקחנו הכל מהכל, כי התמקדנו במה שהן משדרות החוצה. מההתחלה גם היה ברור שתחרות בגדי ים לא עומדת על הפרק. אנחנו עושים תצוגת אופנה, לא מוכרים בשר על הבמה”.

שני נמצאת בארה”ב כבר 13 שנה. בארץ עבדה כמפיקה וככתבת בערוץ הראשון. היא נשואה ואם לשניים, ומנווטת את התרבות הישראלית בלוס אנג’לס באופן שהקונסוליה המקומית המנומנמת יכולה רק לחלום עליו. חברת ההפקות שלה שותפה לסיבובי הופעות בארה”ב של עשרות אמני סטנד־אפ וזמרים ישראלים, כמו שרית חדד, שלומי שבת, סטטיק ובן־אל, צביקה הדר, קובי מימון, ולאחרונה גם מירי מסיקה. לתחרות ביום ראשון, שתתקיים במועדון “The Mayan” בדאון־טאון אל.איי, היא גייסה בין השאר את המנחים רון שחר ומגי אזרזר, פלוס מופע של כיתרייה מ”הכוכב הבא לאירוויזיון”.

“כמפיקה זה אתגר, לעשות משהו בסדר גודל שלא נראה פה קודם. אני עובדת בכל רחבי ארה”ב עם קהילות ישראלים, ובאל.איי הקהילה מגובשת לגמרי, בניגוד לניו יורק, למשל, שם הישראלים יותר מפוזרים, או בפאלו אלטו (ישראלים שעובדים בחברות ההייטק בעמק הסיליקון; ד”כ), שם בכלל לא צופים בתוכניות ישראליות. תוכניות ריאליטי מהארץ תפסו באל.איי חזק מאוד, ולכן התחרות מתאימה לאוכלוסייה”.

אז הריאליטי מכתיב את מי להביא?

“כן, כי אם הראל סקעת הופיע עכשיו כשופט ב’הכוכב הבא’, זה ילך פצצה. אבל להביא אמן שלא היה בריאליטי, מדהים ככל שיהיה, זה לא אותו דבר. יצר המציצנות, הרצון לגעת בכוכבים, היכולת להוציא את האנשים מהטלוויזיה למציאות, זה מה שמביא קהל.

“מי שיבוא לאירוע הזה, אלה אנשים שאוהבים להתערבב עם הסלבס והגלאם. בפאנל של השופטים יישבו בין היתר פנינה רוזנבלום, שפונה לאימהות, אלין כהן, שהיא אושיית אינסטגרם שכל הצעירות עוקבות אחריה, מלכת היופי לשעבר ניקול הלפרין, והכוריאוגרפית עדן שבתאי, שפרצה ב’רק רוצים לרקוד'”.

מי מממן את האירוע?

“בעלי עסקים ישראלים או יהודים אמריקנים, בעלי חברות אופנה. כולם רוצים להיות בתעשיית הבידור ולהתפרסם. הם מקבלים כרטיסים לאירוע והזדמנות להתחכך בסלבס מהארץ במפגש המקדים לפני התחרות, שפתוח רק להם.

“כמו בריאליטי, גם הקהל משתתף בהצבעה, באפליקציה. 50 אחוזים מהתוצאה באים מהקהל ו־50 אחוזים מהשופטים”.

מה הפרס?

“קודם כל חוזה ייצוג לשנה, שיקדם את הזוכה בעולם הבידור גם פה וגם בארץ, כי מי שבאמת הכי טובה יכולה להצליח. וגם כרטיס טיסה לישראל”.

הכוריאוגרפית עדן שבתאי עם הבנות. “אם אתן רוצות להיות דוגמניות, אתן חייבות לחשוב על צורה כל הזמן” // צילום: Abraham Joseph Pal

* * *

את המתמודדות אני פוגש לראשונה בווילה המרהיבה של אריה ורקפת אהרון בשכונת וודלנד הילס, כשהן כבר עמוק בתוך החזרות. אהרון היא אחת ממובילות הדעה הבולטות בקהילה הישראלית, מייסדת השלוחה המקומית של עמותת “גדולים מהחיים”, קואוצ’רית מצליחה ואחת הספונסריות הגדולות של התחרות.

השיחה מתחילה בעברית, ששגורה בפי כל הבנות. מאוחר יותר, לבקשת כמה מהן, אנחנו עוברים לאנגלית.

תמרה אוחנה (22) נולדה בחיפה. כשהיתה בת 6, הוריה התגרשו והיא עברה עם אמה לסיאטל. האב עבר ללוס אנג’לס. אחרי שהיתה על הקו בין סיאטל לאל.איי, בחרה להתגורר עם אביה בבוורלי הילס.

“גדלתי ולמדתי פה, נהייתי קצת אמריקנית”, היא אומרת בעברית, “כל הזמן חשבתי שישראל זה הבית, וששם ארגיש שלמה. אחרי כמעט 14 שנים נסעתי לארץ לתקופה, אבל לא הרגשתי כמו שחשבתי. עטפו אותי בחום ובאהבה, אבל הבנתי שהחיים שלי פה”.

לתחרות הגיעה כדי להתפרסם ולהגשים את חלומה להיות דוגמנית. “זו נשמעה לי דרך טובה לחשוף בפני הקהילה הישראלית את השם ואת הפנים שלי. יצרתי חברויות חדשות עם מתמודדות אחרות, ואנחנו קבוצה מגוונת. להיחשף לאנשים ולדעות שונות זה משהו שפותח לך את הראש ועוזר בכל מיני סיטואציות.

“כשיצאו הפרסומים על התחרות, הרבה קרובי משפחה מהארץ שלחו לי הצעות חברות בפייסבוק, כל מיני ‘אוחנה’ שלא הכרתי”, היא צוחקת.

שירה בן־עמי (17) עברה לכאן מירושלים בגיל 3, וגרה בניו יורק. היא באה לחוף המערבי במיוחד עבור התחרות, אבל יש לה תוכניות אחרות לגמרי מאשר למתמודדות האחרות. “אני רוצה ללמוד מדעי המדינה ולהמשיך ללימודי משפטים, להיות עורכת דין, ואולי פוליטיקאית. המודל שלי הוא שופטת בית המשפט העליון בארה”ב, רות ביידר גינסבורג, שהגיעה מברוקלין, שם אני גרה. היא למדה בבית ספר ציבורי בשכונה שלנו, ותראה מה יצא ממנה! זה יעד שאני חולמת להגשים”.

את מישל לוי (20), שהחיוך לא מש משפתיה, אני מכיר כאחת המתנדבות הצעירות ב”גדולים מהחיים”, שמלווה מדי שנה ילדים חולי סרטן בטיול החלומות שלהם בעיר. לוי, גם היא ילידת ירושלים, עברה לגור ב”ואלי” עם משפחתה בגיל 5.

“אני אוהבת את ישראל ורוצה להיות חלק ממנה”, היא מכריזה באנגלית, “אם זה דרך השתתפות בצופים, התנדבות או השתתפות בתחרות. בכל פעם שיש הזדמנות לעשות משהו שקשור בישראל, אני הולכת על זה. במקומות האלה אני מקבלת את ההרגשה של הארץ.

“יש לי משפחה בפתח תקווה, בחולון, בנס ציונה ובצפון, וכשאני יכולה – אני נוסעת לבקר. אני לא באמת יכולה להגדיר את עצמי כאמריקנית”.

אמילי רוסק (26), סטודנטית לביולוגיה ובת יחידה לאם יחידנית, עברה לכאן עם אמה מאשקלון בגיל 16. “המעבר לאמריקה לימד את שתינו המון, וגם חיזק אותי בתחילת הדרך, כי לא היו לי חברים הרבה זמן”, היא אומרת. החלום שלה הוא לפתוח מרפאה הוליסטית, “לעזור לאנשים להישאר בריאים פיזית, מנטלית ורוחנית, בלי תרופות וכימיקלים, לרקוח תרופות טבעיות.

“ככה אמא שלי גידלה אותי. היא מודל החיקוי שלי. ואיך אפשר שלא, היא כל הזמן מול הפנים שלי”, היא צוחקת, “אני מתעוררת בבוקר – והיא מייד מולי, מכינה לי טוסט עם אבוקדו, שיהיה לי בדרך לקולג’ בפומונה (שעה נסיעה ממזרח ללוס אנג’לס).

“היא זו שסיפרה לי על התחרות. בהתחלה היו לי ספקות אם אני רוצה להשתתף. אבל אחרי שפגשתי את חני ושני, אמרתי לעצמי, בעצם, למה לא? זה משהו חדש, ותמיד חשבתי לנסות ולהיכנס לתחום הדוגמנות. עכשיו, שזה באווירה ישראלית, זה מרגיש יותר קרוב לבית. יש לי געגועים לישראל, לא ביקרתי שם מזמן”.

* * *

שאנל אוחנה (18) נולדה באל.איי למשפחה שמקורה בבאר שבע. “אמא שלי השתתפה בתחרויות בארץ בצעירותה, והיא זו שדחפה אותי”, היא מגלה. “היא סוג של stage mom, מדרבנת כל ילד לעשות מה שהוא רוצה ומחדדת לנו את הדרך. במקצועה היא מעצבת אופנה, ובזכותה גדלתי בתעשייה הזאת ואני מכירה כל מה שקשור לעיצוב ולאופנה.

“באתי לתחרות כדי לגלות את החוזקות ואת החולשות שיש בי. לגלות איפה אני מרגישה בטוחה בעצמי, ומה אני צריכה לתקן. לדעת איך לעבוד עם אנשים ולהיות אישה חזקה, להתבלט בזכות מי שאני אפילו כשיש סביבי נשים יפהפיות ומרשימות”.

אוחנה ממחישה היטב את עניין הזהות החצויה. “אני תמיד צריכה להתאים את עצמי: עם חברים אמריקנים אני הישראלית. עם ישראלים – אני המרוקאית. כל הבנות פה גדלו ‘מעורבות'”.

אמא של שאנל, מאיה אלטיט (44), היא דמות מוכרת בקהילה הישראלית ומארגנת אירועי חתונות וחינות. בצעירותה התמודדה בתחרות “מיס באר שבע” ודגמנה בתצוגות ובהשקות עם מירי בוהדנה, רוית אסף ומירית גרינברג. בגיל 21 עברה ללוס אנג’לס, התחתנה עם ישראלי והביאה לעולם חמישה ילדים. מאז כבר הספיקה להתגרש.

“בדיוק שלחתי למארגנות של התחרות כתבת שער, שעשו עלי בתקופה ההיא במקומון ישראלי. אמרתי אז בתמימותי שאני חולמת להצליח כמו פנינה רוזנבלום, אבל התחתנתי ומייד נכנסתי להיריון, ולא הגשמתי את החלום. אני רוצה שהבת שלי תממש את מה שפספסתי, בשבילי זאת תהיה סגירת מעגל”.

במה שונה התחרות כיום?

“בזמני, כל מי שרצתה להצליח נסעה לתל אביב, ניסתה להתקבל לתחרות מלכות היופי או נכנסה לתוכניות בטלוויזיה. היתה גם סלקציה רצינית לפי מדדים פיזיים. לא זכיתי כי היו בחורות יפות ממני, וזה בסדר.

“אני אומרת לשאנל שגם אם לא תזכה, זה לא נורא. אי אפשר להגדיר יופי, היום כולן יפות, ולכל אחת יש משהו ייחודי משלה. ברגע שאת מוציאה החוצה את האופי, זה הרבה יותר יפה מכל דבר אחר.

“בתקופה שלי גם התחרותיות היתה מאוד בולטת, כי במנטליות הישראלית אנחנו תמיד בתחרות. אצל הדור הצעיר פה זה לא קיים, הן לא מכירות את העולם הזה. הן באות בשביל החוויה, ואף אחת לא חושבת שהיא צריכה להיות המלכה על פני אחרות.

“היום כולן גם מככבות ברשתות החברתיות. כשדחפתי את שאנל לתחרות ואמרתי לה שזה יפתח לה דלתות, היא אמרה לי: ‘אמא, אני כבר באינסטגרם. כבר שולחים לי בגדים שאני מעלה תמונות שלהם, אז כמה דלתות זה כבר יכול לפתוח?’. אבל עכשיו, יותר אנשים יידעו מי זאת שאנל, והביטחון העצמי שלה יגדל”.

כמה חשוב לך שהיא תשתלב בקהילה הישראלית?

“הקהילה פה מאוד נשמרת מהתבוללות. אצלי בבית ובבתי הספר שבהם למדו הילדים שלי, הכל היה תמיד סביב מסורת וערכים. לשם אנחנו מכוונים את הילדים, כי כשהם מתבגרים והולכים לקולג’ים, הם חשופים לדברים חדשים, ואין לנו כבר הרבה שליטה”.

* * *

בחזרות, שבוע לפני התחרות, אני מחפש את היצר התחרותי, ולא מוצא. לפחות כלפי חוץ הבנות מפרגנות זו לזו, והתחושה היא יותר של מופע בידור. הסטייליסט הצמוד, שָלֵו לָבן (33), שעבד עם גלית גוטמן ונטע אלחמיסטר, עבר לפה לא מזמן עם בן זוגו, הרקדן עידו תדמור. “אתן באות לתת שואו”, הוא מסביר להן, “גם אם זה לא ייראה מושלם, תתפרעו על הבמה. תנו הכל”.

צמד האחיות מאי (22) וים (17) אור באו ללוס אנג’לס בגיל צעיר מחדרה. מאי היתה אז בת 4 וים בת שלושה חודשים בלבד, כך שהחיים בישראל לא ממש זכורים לה. הן כבר חתומות בסוכנות פרסומות אמריקנית.

“לא היה קל לגדול פה”, אומרת מאי באנגלית, “הייתי צריכה ללמוד שפה אחרת ומנהגים חדשים. עברתי הרבה bullying (בריונות; ד”כ) בגלל המבטא הישראלי. היום גם סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה, ומקווה להמשיך ללימודי רפואה והתמחות בפסיכיאטריה, ואני גם רקדנית היפ הופ מקצועית. מנסה להכניס את הרגל בכל מקום אפשרי”.

האחיות מאי (מימין) וים אור. חתומות בסוכנות פרסום אמריקנית // צילום: קרן בן עמי

ניסיון הריקוד שלה יבוא לידי ביטוי במופע הפתיחה, שיבצעו רוב המתמודדות (שתיים ביקשו שלא לרקוד) לצלילי שיר של ביונסה ולכוריאוגרפיה של עדן שבתאי. מאי ממוקמת באמצע הבמה, ועדן אומרת לכל השאר ללמוד ממנה על יציבה נכונה, ואיך להניע את הגוף במהלך הריקוד. “תחשבו על צורה כל הזמן. אם אתן רוצה להיות דוגמניות, אתן מוכרחות לדעת את הדברים האלה. ובסוף הריקוד אתן נעמדות לשמונה שניות, בלי לזוז. תנו לצלמים לעשות את שלהם”.

אמור עוז (27), המבוגרת שבחבורה, גרה בסטודיו סיטי, בגבול שבין העיר לוואלי. היא נולדה בלוס אנג’לס, עברה לישראל לבדה ולמדה באולפנה של בני עקיבא, “עד שבגיל 16 אמרתי ‘חלאס’ וחזרתי הביתה לאל.איי. עשיתי תואר ראשון בעיצוב אופנה, נסעתי לאוסטרליה, והשלמתי תואר שני בעסקים בינלאומיים. גרתי גם בבלגיה, בפריז וביוון, ופתחתי כאן עסק לעיצוב פנים.

“תמיד חלמתי להראות את עצמי, אבל מסביב אמרו לי שזה לא ריאלי, ושעדיף שאלך ללמוד. הנה, עכשיו הסתדר, ואמרתי לעצמי שמה ששלי יגיע עד אלי”.

יש לה במשפחה דוגמה חיה להצלחה: בן דודה הוא הזמר והשחקן טרוי סיוון, בן למשפחה יהודית מדרום אפריקה, שכבר הוציא שני אלבומים והיה מועמד לגלובוס הזהב על השיר המקורי מתוך הסרט “ילד מחוק”, שבו כיכב לצד ניקול קידמן וראסל קרואו.

“בצעירותנו, עודדו במשפחה את טרוי, ואת שאר הילדים כיוונו למקצוע יותר מציאותי. אבל אתה צריך להאמין בעצמך. אם אין לך עמוד שדרה, בטח כשאתה גדל באזור הוליווד, אתה תידרס בשדרת הלבבות השבורים”.

לגדול בלוס אנג’לס זה אומר בהכרח לפזול להוליווד?

אביב: “במאה אחוזים. זה משהו שכל הזמן שומעים עליו סיפורים, וגם רואים ממקור ראשון. הרעב נבנה בשלב מוקדם. אבל צריך לחכות שיגיע הזמן הנכון עבורך, כי אז הרבה יותר קל ובריא לזרוח”.

גם ספיר יעקובי (19), סטודנטית לפסיכולוגיה עם חיבה לאופנה, שנולדה להורים ילידי אשדוד וגבעתיים, חולמת על עולם הזוהר. “תמיד רציתי לנסות להיות דוגמנית, וחשבתי שהתחרות יכולה להיות דרך טובה להיכנס לתחום. אני מעריצה את קנדל ג’נר, ויש אנשים שאמרו לי שאני דומה לה”.

* * *

“רק לעלות על הבמה כבר מעלה את הביטחון העצמי”, מוסיפה אורין בנטוב (16), צעירת המשתתפות, שמתגוררת כמו רובן בוואלי. “את מתמודדת עם הפחדים שלך, וזה משהו שאפשר לקחת להמשך החיים.

“אני מאוד אוהבת את הרעיון שאין בתחרות את שלב בגדי הים, זה מבטל את ההתעסקות במבנה הגוף. כל אחת צריכה להרגיש נוח עם עצמה. זה מסר לילדות, שכל אחת יכולה לעשות מה שהיא רוצה, והמראה החיצוני לא חשוב”.

הוריה של בנטוב הכירו בלוס אנג’לס, אחרי ששירתו בצה”ל. גם הבת מתכננת לשרת בצבא בתום הלימודים בתיכון. בינתיים היא משחקת כדורעף ורשג”דית של שכבת כיתות ח’ בשבט חן של הצופים בלוס אנג’לס, ודוברת עברית שוטפת.

“להיות רשג”דית מצריך אחריות ויכולת הנהגה”, היא אומרת. “כל הפעולות שלנו מתקיימות בעברית. הרבה בוגרים של הצופים כאן ממשיכים לצה”ל. אני שוקלת ללכת לגרעין ואז לצה”ל, או להספיק ללמוד לפני כן בקולג’. אני נחושה וממוקדת מטרה, ויש לי גם את החוצפה הישראלית אז אני מאמינה שאסתדר בצבא”.

ההתלבטות בין צבא לקולג’ היא צומת אקטואלי מאוד בחייהן של רוב הבנות. לרובן, העולם הגדול והמאורגן שנקרא אמריקה קורץ יותר מטירונות בבה”ד 12.

“ההורים שלי חושבים שפספסתי הרבה כי לא הלכתי לצבא”, אומרת מאי. “אבל אני מרגישה שאם הייתי מתגייסת, הייתי אבודה שם. עדיף היה לי להמשיך לקולג’, כדי לעלות על המסלול לקריירה. אני נהנית מחוויית הקולג'”.

גם שראל מימון (22) מעריכה שלא היתה מצליחה להשתלב במערכת הצבאית. “אחי סיים לאחרונה שירות בצה”ל כלוחם, ויש לי אח צעיר בפנימייה בארץ, שמסתדר נהדר ואולי יתגייס”, היא אומרת בקול שקט ומבויש, “אחותי רצתה לשרת, התחילה ועזבה, כי לא הסתדרה במערכת הזאת. אני כל הזמן ידעתי שזה לא בשבילי, שלא אעמוד בזה”.

אביב גאה בכך שבחרה לשרת בצה”ל. “לא הייתי חייבת, אבל התגייסתי ושירתתי בתור מ”כית בבה”ד 20, בחיל חימוש. רצו להוציא אותי לקצונה, אבל אני העדפתי להיות עם החברים בלוס אנג’לס, להירגע קצת. לקבל פרספקטיבה שונה על החיים.

“כולנו מדברות על המחשבה לעלות לישראל ולגדל שם משפחה, אבל כולנו גדלנו באמריקה ונטמענו בתרבות המקומית. פה החיים מסודרים. ואני כאן כדי להגשים חלום הרבה יותר גדול – להצליח בעולם המוזיקה”.

“השירות הצבאי בהחלט עושה את ההבדל בינינו לבין האמריקנים”, אומרת ליאנה בחרט (24), שהגיעה ללוס אנג’לס לפני שלוש שנים וחצי כשעבדה בביטחון של “אל על”, והחליטה להישאר וללמוד שיווק וקוסמטיקה רפואית. כשהיא מדברת על ישראל ועל צה”ל, ניצוץ של געגוע ניצת בעיניה.

“שירתתי כמדריכת נוער בחיל חינוך. עבדתי עם מלש”בים (מגויסים לשירות ביטחון) מאוכלוסיות קשות. חודשיים אחרי שהשתחררתי עברתי לפה, לבד, ומייד נכנסתי למים העמוקים. זה היה קשה”.

* * *

זה לא רק הצבא שעושה את ההבדל בין הישראלים למקומיים. “כשגרתי בישראל, כולם בשכונה הכירו את כולם”, אומרת שאנל אוהב ציון (18), שבילתה את שמונה שנות חייה הראשונות בתל אביב, עד שהוריה עברו לארה”ב. “פה אני בכלל לא יודעת את השמות של השכנים. אנשים סגורים ודואגים לעצמם.

“כשאת מוקפת ישראלים, ואת במצב רוח לא מזהיר, תמיד ידאגו שיהיה לך כיף. זה מה שאני אוהבת. יש לי עדיין חברות בארץ, שאני שומרת איתן על קשר בעשר השנים האחרונות, והן שונות לגמרי מהאנשים כאן. אם אצלצל לחברה ואספר לה שקרה משהו, היא מייד תהיה שם לצידי”.

היום היא סטודנטית להתפתחות ילדים בקולג’ CSUN המקומי, ורוצה לעבוד עם ילדים עם מוגבלויות. חזרה לארץ או שירות בצה”ל לא נמצאים בתוכניות שלה. כששואלים אותה אם תעדיף בן זוג ישראלי, היא עונה ללא היסוס: “זה הדבר הכי חשוב. אני רוצה לגדל ילדים בסביבה שכולה ישראלית, שידברו עברית, לחגוג את כל החגים, להקפיד על השבת. בעבר יצאתי עם אמריקנים, אבל החיבור לא היה מושלם”.

“זו ההרגשה הכי נוחה כשאת עם מישהו שמבין למה את לא יכולה לצאת בשישי בערב, או למה במשך שבוע אחד בשנה את לא יכולה לאכול לחם”, מוסיפה שנל קרפמן (19), סטודנטית להתפתחות ילדים, שעובדת כעוזרת מורה במרכז תרבות ישראלי (מת”י). “צריך את המכנה המשותף הזה. בגלל שאנחנו גרות באמריקה, אנחנו נאחזות חזק יותר בתרבות הישראלית, בחיבור ליהדות ולמסורת, לשמירת כשרות ולביקור בבית הכנסת. שם אנחנו מתחברות למי שאנחנו באמת”.

אמור עוז: “כשהתחלתי את התהליך עם התחרות היה לי חבר, אבל היו לו ספקות לגבי העניין. כשהוא התחיל לקלוט שזה רציני ושאני נכנסת לעולם הבידור, פתאום זה לא נראה לו. זה לא התאים לי, אז נפרדתי ממנו”.

“החבר שלי תומך, אבל כל הזמן מזכיר לי במה זה כרוך”, מוסיפה אביב, “הוא ידחף קדימה, אבל יחזיק אותי שלא אפול”.

“והחבר שלי הוא אחיה הגדול של שאנל אוחנה”, צוחקת אור, “אנחנו ביחד כבר ארבע שנים”.