כך מגדלים בישראל גוג’י – פרי הפלא האסיאתי מאת רועי צ’יקי ארד, צילום איליה מלינקוב

Jun 20, 2015 מנהל חדשות 0

הוא לא טעים כמו שהוא נראה ולא אקזוטי כמו שהוא נשמע, אבל הגוג’י ברי הוא מזון־על בעל סגולות

מיסתוריות שמחירו 200 שקל לקילו — וזה מספיק כדי שמישהו ינסה לגדל אותו כמה צעדים מקרית מלאכי

גוג’י ברי במושב אביגדור. “בענבים אתה יכול לקטוף את כל האשכול כי הענבים מבשילים פלוס מינוס באותו שלב, אבל על ענף אחד של הגוג’י יש את כל שלבי ההבשלה. צריך

לעבור אחד אחד”

בשדה קטן ולא ממש מרשים במושב אביגדור, לא רחוק מצומת קסטינה, גדל אחד הפירות הבריאים בעולם והיקרים בישראל, 200 שקל לקילו. הגוג’י (Goji, נהגה כמו יוסי) האדמדם, שנראה קצת כמו עגבניית שרי אובדנית, משמש בסין כתרופה מונעת כבר אלפי שנים. מאז שפלש למערב עם עליית טרנד “מזונות העל” (Super Foods), הגוג’י הוגדר על ידי מעריציו כ”פרי המזין ביותר על פני הכדור”, וחובביו, בהם מדונה וליז הארלי, מוצאים בו סגולות מרשימות: 22 ויטמינים ומינרלים (גרמניום!), שלל חומצות אמינו, פי 500 יותר ויטמין C מאשר בתפוז, הרבה ברזל ופי ארבעה יותר חומרים נוגדי חמצון מאשר באוכמניות, שמקשרים אותו לסגולות כמו אריכות ימים, חיזוק מערכת החיסון, שיפור הראייה והסקס, צמצום הצלוליטיס ותחושת אופטימיות. בישראל נמכר כבר שנים גוג’י יבש מיובא מסין, אבל סגולותיו עזות במיוחד במקור הטרי.

במשך עשורים עמד סמוך לבית משפחת פישר במושב אביגדור שדה דרדרים עזוב בין הרפתות. הפישרים לא תלו תקווה בשדה, ששטחו כדונם. בעיקר חששו שייצאו משם נחשים. הנחלה שייכת לגיורא פישר, בן 64, שהוריו הקימו את היישוב ב–1950. גיורא, רפתן ומשורר, היה הבן הראשון במושב, שהתבסס במשך שנים על הרפתות, אבל בנו הבכור, יאיר, התגלה כטבעוני ולא חיבב את ענף החלב. בנו השני, מרום, נהרג בג’נין בחומת מגן. פישר ראה שאין עתיד בפרות, השכיר את הרפתות, מכר את המכסות וכיום הוא מתפרנס מעבודתו כמורה לתנ”ך.

אלא שלאחרונה הידהדה אצל יאיר פישר, אחרי שסיים את לימודי הביולוגיה באוניברסיטה ושב למושב, שאיפה לחזור לאדמה. “רציתי לעבוד את הקרקע כתחביב. לא בשביל הכסף, לעשות משהו עם הידיים”, הוא מספר. יאיר שקל לנטוע מטע זיתים, אבל אביו הוריד אותו מזה.

יום אחד גילה במקרר גוג’י מיובש שקנתה דורית אמו בחנות טבע. על תווית הקופסה קרא שהפרי מגיע מההימלאיה ומכיל מבחר ויטמינים ונוגדי חמצון. הוא טעם בהתרגשות. על המפגש הראשון שלו עם הגוג’י בגרסתו המיובשת והצימוקית הוא אומר: “לא התלהבתי”. בכל זאת, כמי שעוסק בחקר המערכת החיסונית והסרטן ועובד בסטארט־אפ בתחום הוא החל לברר, תר אחר סגולות הפרי באינטרנט והתרשם מאוד. “ראיתי שאף אחד לא מגדל גוג’י טרי”, אומר יאיר. “חשבתי שאם חקלאים גדולים לא עשו את זה, כנראה יש לזה סיבה. אבל בסוף חשבתי ששווה לקחת סיכון בשביל הכיף”.

“יאיר רצה בהתחלה לגדל עשרה דונם של גוג’י. אמרתי לו שזה יותר מדי ואין לו בכלל מושג אם זה יגדל”, אומר אביו גיורא, שנהנה לשמור על סקפטיות. “אמרתי לו — קח את השטח העזוב עם הברקנים והעשבים בין הרפתות, שאמא שלך, שפוחדת מנחשים, תהיה מרוצה”. “הוא אמר לי, תנקה את השטח ותגדל עליו את הקשקוש שלך”, נזכר יאיר.

יאיר פישר בחלקת הגוג’י ברי. “לחברות התרופות אין עניין לשווק גוג’י ולכן לא נעשו מחקרים”

חיפושיו של יאיר אחרי הזהב האדמדם הובילו אותו אל משתלת ולך בגן השומרון שליד פרדס חנה, המקום היחיד שמכר שתילי גוג’י, בעיקר לצורכי נוי. שם נתקל בעוד בעיה לא צפויה. “הגעתי אל בעל המשתלה וביקשתי לרכוש 300 שתילים כדי להקים שדה, אבל בעל המשתלה סירב למכור לי. הוא אמר, ‘זה לא יצליח ותכעס עלי, ייצא לי לקוח לא מרוצה’. נאלצתי לפנות אליו בשלושה סבבים של שכנועים, הסברתי שאקח את הסיכון ושאני לא בונה על זה לפרנסתי, עד שמכר לי”. המחיר לדבריו, היה כמה מאות שקלים לשיח בוגר.

ביולי 2013 נעקרו דרדרי החצר האחורית, ובמקומם ניטעו השתילים הראשונים. מסביב, היו שחששו כי הגידול מההימלאיה ייכשל בשדות אביגדור. להפתעת כולם, פירות ראשונים בקעו כבר בספטמבר ההוא, שלא בתכנון. אז התוודע יאיר לבעיות נוספות עם הגוג’י: חיי מדף קצרצרים וקיטוף מסובך שהוא הסיבה העיקרית למחיר הגבוה. יאיר מספר שעובד קוטף קילוגרם פירות בשעה. “אין מיכון לגוג’י, צריך לקטוף ביד וזה צמח קוצני. לסינים יש משאב שאין לנו — וזה סינים”.

בגלל ההיקף הקטן, החליט יאיר שהקוטפים יהיו בני נוער מהסביבה, ולדבריו הוא משלם להם שכר הגון, הרבה מעל שכר המינימום. “אין לי אפשרות להעסיק תאילנדים, מכל הסיבות של ממשלת ישראל, וגם מפני שזו חלקה ניסיונית ואני לא יכול להחזיק פועל במשרה מלאה”, הוא מסביר. “אז אני מעסיק בני נוער. כל הצדדים שמחים. ההורים שמחים שהילדים לא בפלייסטיישן, והנערים שמחים שהם מקבלים כסף טוב. אני מעביר אותם חמש הכשרות, כי זה מסובך. לא מדובר בעגבניות ומלפפונים. אני לא רוצה לתת למי שמשלם 200 שקל לקילו פרי גרוע, רק את הכי טוב. בענבים אתה יכול לקטוף את כל האשכול כי הענבים מבשילים פלוס מינוס באותו שלב, אבל על ענף אחד של הגוג’י יש את כל שלבי ההבשלה. צריך לעבור אחד אחד ולברור עד שמוצאים פרי בגודל הנכון, וגם להיות יעיל ומהיר. זו עבודה פיזית לא פשוטה”.

אבטיח, פיטנגו, תותית + טעם לוואי

גבירותי ורבותי, עונת הגוג’י ברי החלה. הפרי מתחיל לתת פירות מיוני ועד תחילת נובמבר. השדה הקטן של הפישרים מספק בין עשרות למאות קילוגרם בעונה, שנארזים בקופסאות של 150 גרם שמחירן 30 שקל ומזכירות קופסאות פטל או אוכמניות. מומלץ לאכול לא יותר מחופן ביום. בקיץ 2014 היה יאיר בטוח שיעשה את המכה. “השנה התחילה לא רע, הייתי ערוך ומוכן”, הוא מספר. אבל אז הגוג’י סבל מעיכוב נוסף בשל כוחות שאינם קשורים לבוטניקה. מלחמת צוק איתן החלה. ייתכן שחמאס שמע על הגידול האטרקטיבי, כך שהרקטות החליטו לנשור דווקא סביב השדה הקטן של הפישרים ולהחריב את יבול 2014. “אי אפשר להעסיק ילדים כשטילים נופלים, אז קטפתי לבד כמעט כל העונה, אחרי העבודה, וחלק מהפרי נרקב”.

בהתחלה פישר עבד עם חנויות טבע, אבל כדי לשמור על מחיר סביר וטריות עבר לשווק בעצמו בירידי איכרים או במכירה ישירה. “אני מוכר אקסקלוסיבית, אנשים מודיעים מראש ומגיעים למושב וקונים”, הוא אומר.

לאחר חצי שנה שנידנדתי לפישרים, הגעתי לשדה הקטן באביגדור לפני כשבועיים, בשעת בין ערביים נעימה. למחרת בבוקר התקיים הקטיף הראשון השנה. היבול נמכר כולו יום אחר כך ביריד שבנמל תל אביב. עד שיאיר הגיח מהעבודה העסיק אותי גיורא פישר. גיורא הוא טיפוס בעל פנים ירחיות, שזורח פסימיות בריאה. לא אכפת לו לומר שאכילת הגוג’י לא ממש מלהיבה אותו. “אני לא הייתי קונה את זה ב–200 שקל לקילו. הבן שלי מנסה לשכנע אותי לאכול בגלל הבריאות, אבל אני לא משתגע על הטעם”.

אני דווקא אוהב את הטעם של הגוג’י, שלמרות קרבתו לעגבנייה ולחציל, כבן למשפחת הסולניים, מזכיר שילוב של אבטיח, פיטנגו ומשקה תותית, פלוס טעם לוואי משונה שנותר אחרי הכרסום. ניצלתי את היעדרו של יאיר כדי לאכול כמה שיותר (לצורכי תחקיר). גם אם הוא לא חסיד של טעם הפרי, גיורא ורעייתו מסייעים לבנם, בעיקר במחלקת השקילה והאריזה שהתמקמה במרתף הבית, וגם האח הקטן ייכנס בקרוב לעסק. גיורא בעיקר מרוצה מכך שהבנים חזרו לשדה. “זה נחמד לי. הפתיע אותי שהילדים סגרו מעגל והלכו לחקלאות. מוצא חן בעיני שהם לא מפחדים לעבוד קשה ולהזיע”, הוא אומר.

את ההשגות של אביו על הטעם יאיר מכיר ואומר שזה לא העניין: “יש פירות יותר טעימים. אם אתה מחפש פרי טעים, תאכל דובדבנים. מצד שני, זה לא דוחה, יש בחורה בעבודה שלי שמשוגעת על זה, ואני אומר לה, ‘תרגיעי, אל תאכלי יותר מדי’. יש מי שלא אוהבים גוג’י ואוכלים בשביל הבריאות”.

הוא סבור שההיכרות שלי עם הגוג’י המיובש היא הסיבה לכך שהגוג’י ברי טעים לי: “מי שמכיר את המיובש, יש לו ציפיות נמוכות והוא יודע למה לצפות. אז הוא נלהב מהגוג’י הטרי שהוא בעל טעם מעודן הרבה יותר. הבעיה היא שכמו עם הפאטיה התאילנדי, הגוג’י נראה טוב, ואתה חושב שהוא יהיה טעים כמו פטל, אבל הוא לא, והטעם הוא לא המטרה פה. גם המחיר של הגוג’י הופך אותו לפרי שלא מיועד לכולם, ואין מה לעשות. הוא מיועד למי שרוצה ומוכן להשקיע בבריאות ולטעום פרי ייחודי”.

יאיר מספר שהוא עובד קשה מאוד כדי לא להשתמש בחומרי הדברה. כדי להילחם במזיקים, הגוג’י גדל על יריעה שחורה שעליה מונח גזם, בין השאר כדי להקל את ההליכה. לפני שבוע הכתבה כמעט בוטלה. התגלו כמה שיחים צהובים והפישרים חששו שמגפה תהרוס את העונה ותדחה את הכתבה בשנה. “זה נעצר לשמחתנו. היינו בייאוש גדול. בשבילך כנראה זה נעצר”, אומר יאיר. “חשוב לנו למכור בלי חומרי הדברה מול הגוג’י היבש. בסין אתה לא יודע מה קורה בדיוק”.

“גוג’י ייתן לך כנפיים”

די במקביל לחווה באביגדור ובלי קשר אליה, החל גם ניר קטן, תקליטן המתמחה במוזיקת ניו ווייב מהאייטיז, לגדל גוג’י בחווה קטנה בהרצליה בשם “סופר גוג’י”. אם החווה באביגדור הספיקה לשווק פירות כבר שנה ויותר, “סופר גוג’י” תשווק רק השבוע לראשונה דרך חנויות טבע. גם קטן, לאחר שהוא נזכר בתקלוטיו בימי הזוהר של המועדונים ובוחן אם הייתי במסיבות גג מסוימות, מספר שהגידול התחיל במקרה, כחלק מעיסוקו כיבואן פירות אורגניים.

“השגנו זרעים בדרך לא דרך מההימלאיה”, הוא מתגאה, ומספר שעברו ארבע שנים מהזריעה ועד שקיבל פרי איכותי ולא חמוץ. התהליך כלל שינוע אדמה מדרום הארץ שהתאימה יותר לגידול מאשר זו של השרון. החווה בהרצליה גם היא בשטח דונם וקטן מספר שהוא לא עומד בביקוש העז ומתכנן להעביר את החווה בשנה הבאה לשטח של חמישה דונמים למרגלות החרמון. קטן אומר שאין לו מלחמה עם המתחרה מאביגדור. “יש ביקוש מטורף, גם אם נאחד כוחות עם החווה באביגדור לא נעמוד בביקוש”, הוא אומר. השנה הוא מתכנן לייצא פירות לרוסיה וגם להשתמש בסגולות הפרי לענף הקוסמטיקה. כאיש חיי הלילה יש לו נקודות שפישר, איש עולם המדע, פחות מודע אליהן. “הגוג’י הולך מצוין עם אלכוהול”, הוא ממליץ. “גוג’י ייתן לך כנפיים”.

כיוון שיאיר פישר עוסק גם בחקר מערכת החיסון וסרטן, חשוב לו להבהיר שלא מדובר בתרופה רשמית. גם משרד הבריאות הבריטי מבהיר שהמחקרים שהוכיחו את היכולות המופלאות של הגוג’י בריפוי מחלות ושאר נסים היו בדרך כלל מצומצמים בהיקפם או לא מספקים, כך שאי אפשר להסיק מהם מסקנות מדעיות רשמיות. הבריטים ממליצים להתמיד באכילת מגוון ירקות במקום פרי מסוים בעל סגולות פלא.

“אני לא רופא ואני נזהר מאוד לא לתת המלצות רפואיות על הגוג’י”, אומר יאיר. “בתחום הלא קונוונציונלי יש הרבה שרלטנים. אני רק יכול לומר שבעיתונות המדעית מדברים על סגולות רפואיות ותזונתיות יוצאות דופן. מעבר לברזל וויטמין C, יש בו אוליגוסכרידים מיוחדים, שעוזרים נגד דלקות ומסייעים מאוד לחולי סוכרת, אף שלא כדאי לאכול גוג’י אם לוקחים תרופות לסוכרת או קומדין”.

יאיר מסביר שאחת הסיבות שהגוג’י לא נבדק מדעית כתרופה היא שלחברות התרופות במערב יש אינטרס לממן ניסויים מסודרים, רק על חומרים שאפשר להכניס לטבליות ולמכור. “לחברות תרופות אין עניין לשווק גוג’י. בשביל למצוא הוכחה צריך ניסויים, כרגע יש רק טענות. לא נעשו מחקרים מסודרים, כי אין אינטרס”.

במפתיע, האקלים הלא אלפיני של מושב אביגדור נעים לגוג’י, שבמערב מוצג כפרי מטיבט, ככל הנראה כדי לשמור על ניחוח אקזוטי. “העובדה שהגוג’י גדל במקור בהימלאיה לא אומרת שצריך להתאים את האקלים. שדות הגוג’י בסין נמצאים לאו דווקא בהימלאיה, אלא באזור מדברי יחסית בצפון המדינה, והוא גדל גם באנדלוסיה שבספרד ובהולנד”. הבעיה הקשה ביותר שבה נתקלו יאיר פישר וניר קטן היא היעדר הניסיון בגידול גוג’י, שמצריך עבודה בניסוי וטעייה. “אם הייתי רוצה לגדל חצילים, הייתי לוקח עשרה דונם ומשרד החקלאות היה נותן לי פרוטוקול כתוב”, אומר יאיר. “הייתי יודע מתי לשתול, כמה להשקות ולדשן. אבל אין לי מדריך לגידול גוג’י. לא בארץ, וכמעט לא בעולם, כי זה גידול חדש במערב. אולי יש בסין. אבל הם לא שמים באינטרנט ואני ממילא לא יודע סינית. הידע הביולוגי שלי עזר ופיתחנו כמה טכניקות שהפכו לסוד מקצועי”.

אף על פי שעל רוב הבעיות התגבר, כרגע יאיר לא מעוניין להתרחב. “אני לא רוצה שזה יעשה לי כאב ראש. אני עובד במשרה מלאה וטוב לי בה. בשביל להגדיל את השטח אהיה צריך להקריב מהחיים הפרטיים או מהעבודה ואני לא רוצה. אני גם לא רוצה להפוך רק למנהל, אלא להרגיש חלק מזה. התחלתי עם הגידול כדי שזה יעשה לי טוב וצריך לזכור שזו צריכה להישאר המטרה”.

ב 6-18-2015הכתבה פורסמה באתר הארץ