הסכסוך הפריד בין אברהם לבין לוט. אפשר רק לדמיין כמה אבנים נזרקו, כמה דברי הסתה נאמרו וכמה סכינים נשלפו, אבל בסוף הבינו שעליהם להיפרד. יש לנו ניסיון עתיק בחלוקת הארץ, בפרגמטיזם מעל אידיאולוגיה. אנחנו, כמו אברהם אבינו, צריכים להיות המבוגרים האחראים בגזרה.
אבי ז”ל היה בן של מהגרים מרוסיה לארצות הברית. משפחה אורתודוכסית, בלי הרבה להט רוחני או ידע בתורה. יהודים פשוטים. אבא למד כל יום ב”חדר” אחרי הלימודים בבית ספר ממלכתי, עד לבר מצווה, אז עזב את אורח החיים של הוריו. כשחזר ממלחמת העולם, התחתן עם אמי ויחד עברו לעיירה רחוקה ככל האפשר מהעיר בה גדלו. כשנולד להם ילד – אני – התחילו להיות פעילים בקהילה רפורמית,
בן שבעים וחמש שנה היה אברם, ועדיין לא נולדו לו בנים. בורא העולם מצווה אותו לצאת “מארצך, וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך” – הלא היא ארץ כנען. אברם יוצא בראש שיירה הכוללת אותו, אשתו שרי, אחיינו לוט, עבדים ושפחות, גברים ונשים שהחלו להאמין באלוקים בהשפעת אברם ושרי וכן רכוש רב
מחשבתו הראשונה של אברהם היתה שהדרך הנכונה להביא את העולם לתיקונו, היא בהקמת חברת־מופת, המתבדלת ומסתגרת כדי להישמר מהסביבה החברתית המקולקלת, אבל מן השמים הודיעו לאברהם שלא זו דרך התיקון הנכונה
חשיבותן של האופטימיות, ופיתוח הגישה החיובית לחיים, שזורות בתורתנו כחוט השני, והן מהוות את אבני היסוד שלה. בהעדרן מתקיימים רק הרס וחורבן.
התלמוד מלמד אותנו שגישה שלילית לחיים, הינה אחת התכונות הגרועות ביותר לאדם. בן האדם חייב להתאמץ ולהעלות את עצמו למדרגה אלוהית. ה’ הינו האופטימיסט העליון והמוחלט, והוא תמיד מחפש את הטוב והיפה שבאדם.
“גם מסע בן אלף מילין מתחיל מצעד אחד” (לאו צי).
המסע של אברהם העברי שיהפוך לאבי עברים, שיהפכו לבני ישראל, שיהפכו ליהודים, מתחיל בצעד אחד, בצעד הראשון שעושה אברהם אבינו בצאתו מחרן אל “הארץ אשר אראך“. מסע ארוך ומתפתל, שבוודאי לא ידע את אחריתו כשיצא אליו. ואם היה יודע, האם היה יוצא?
אבל לאותו מסע (ומשא) קדם עוד רגע אחד. רגע קטן או גדול, משמעותי או אולי זניח בשלל המאורעות בחייו של אברם, רגע שיוצר ומאפשר את הרגע הבא.
הרגע הקודם הוא שמיעת הקול האלוהי