מבקשות מקלט מאפריקה מנסות לסרוג לעצמן עתיד מאת ורד לי

Aug 12, 2015 מנהל קהילה 0

הן סורגות סלים ושטיחים מרהיבים בטכניקה אפריקאית, ואחר כך מוכרות אותם בחנות פופ־אפ בתל אביב. ביקור בפרויקט “קוצ’ינטה” שמאפשר למבקשות מקלט להתפרנס וגם להיזכר בתרבות שזנחו מאחור

סדנת המיזם “קוצ’ינטה” בדרום תל אביב. כ 20- מבקשות מקלט מאריתריאה, סודאן, ניגריה ואתיופיה מועסקות בואבישג שאר-ישוב

בחנות הפופ־אפ שבמלון הבוטיק בראון בתל אביב, מציגה אלמז לפני המבקרות סלים ושטיחים מרהיבים הסרוגים מבדים בטכניקה אפריקאית מסורתית, שיצרו היא וחברותיה למיזם אמנותי־כלכלי־חברתי ששמו “קוצ’ינטה”. הנשים הישראליות ממששות בידיהן את המוצרים, בוחנות בהתלהבות את הצבעוניות העזה ושואלות בסקרנות על אודות טכניקת הסריגה. אלמז מדגימה – היא מושכת בד ממוחזר מפקעת עגולה וקולעת אותו בזריזות חיננית באמצעות מסרגה. בהדרגה השיחה גולשת לזהותה, היא מספרת למתעניינות בה שהיא מבקשת מקלט מאריתריאה, בת 34 ואם לחמישה ילדים.

את הלולאות החסרות שבסיפורה היא משלימה כשאנחנו נפגשות בסדנת העבודה של הפרויקט במתחם קרית המלאכה בתל אביב. בשעת צהריים מאכלסת סדנת העבודה כשבע מבקשות מקלט השקועות בסריגה כשילדיהן משחקים ומתרוצצים ביניהן. “לא התכוונתי להגיע לכאן מרצוני”, מספרת אלמז, שהיא ומשפחתה הם קורבנות סחר בבני אדם. “יש לי ילד שחולה באפילפסיה וסובל מנכות קשה”, היא משחזרת. “נסעתי יחד עם בעלי וילדי מאריתריאה, ארץ מולדתי, לסודאן, כדי לפגוש רופא מיוחד ולהעניק לילד טיפול רפואי. כשהגענו לסודאן חיילים סודאנים חטפו אותנו כשהם מאיימים עלינו בנשק. הם מכרו אותנו למבריחים בדואים, שדרשו מאתנו כופר בסך של 8,000 דולר תמורת שחרור”. אלמז ובני משפחתה הועברו לסיני, עונו והוכו במשך כחצי שנה. “נקלענו לסיוט”, היא אומרת בכבדות. “לא היה לנו כסף לשלם”. אלמז ובעלה גייסו את דמי הכופר אחרי תקופה ארוכה של מסכת עינויים והבדואים העבירו אותם את הגבול לישראל.

משתתפות בפרויקט על רקע החנות שבה נמכרות עבודותיהןאבישג שאר-ישוב

ביום הראשון להגעתה לישראל פגשה אלמז את הנזירה האריתריאית, עזיזה קידאנה, אחות בהכשרתה, שקיבלה בשנת 2012 ממשרד החוץ האמריקאי אות לשבח על מאבקה בסחר בבני אדם. קידאנה, המתנדבת בפרויקט קוצ’ינטה ולוקחת חלק בפיתוחו ובהפעלתו, מספרת ש”העבודה הזאת מעניקה לאלמז ולשאר הנשים תמיכה נפשית ורוחנית. הן נמצאות באווירה נשית מחבקת, הן מחלימות בהדרגה מטראומה ומקשיי הישרדות, חולקות חוויות, ומסייעות זו לזו להיחלץ מהמציאות הקשה באמצעות יצירה המעוגנת בתרבות האפריקאית ומאפשרת את שילובן בשוק העבודה המקומי”.

הנזירה קידאנה מציגה את קו המוצר של קוצ’ינטה ומסבירה: “טכניקת הסריגה היא אפריקאית אבל החומר שבו הן משתמשות בישראל שונה. בעוד שבאפריקה הנשים קולעות סלי איחסון מקש ומענפי עץ, בישראל הן משתמשות בבדים ממוחזרים. הסריגה מאפשרת חיבור בין החברה הישראלית לתרבות האפריקאית — הן נזכרות בבית שהן השאירו מאחור ושומרות על קשר עם תרבות המוצא שלהן ומשתמשות בחומר המחבר אותן למקום החדש שבו הן נמצאות כיום”.

פרויקט קוצ’ינטה (“סריגה במסרגה אחת” בטיגרינית) החל ביוזמתה של דידי מימון־קהן, פסיכולוגית קלינית בהכשרתה, שחקרה את ההשפעה של אונס והתעללות מינית על מבקשות מקלט מאריתריאה. מימון־קהן עבדה במשך חמש שנים כרכזת פסיכו־סוציאלית בעמותת “ARDS — המרכז לקידום פליטים אפריקאים“, שהפעילה בין השאר מקלט לפליטות.

“בהתחלה הן לא דיברו”, היא אומרת. “הן היו ישנות הרבה שעות ביממה, מסתובבות בכבדות במשך היום, שותות קפה ועושות צמות. כשהתחלתי לצלול לעולמן גיליתי שהרבה מהן עברו עינויים והתעללות בסיני. התחלתי להבין את ממדי האסון של מה שקרה במחנות העינויים ואת ההשפעה של המסע עליהן”. מימון־קהן החלה לברר מה הנשים עשו באריתריאה וגילתה שמרביתן יודעות לסרוג. “חשבתי שהן צריכות עיסוק שיהיה במתחם נשי מוגן, שיהיה בו אלמנט טיפולי, שהוא יספק להן קיום מכבד ויהיה מותאם לצרכים וליכולות שלהן”, היא משחזרת.

הנזירה עזיזה קידאנהאבישג שאר-ישוב

לדבריה, “הסריגה הופכת את המפגש של מבקשות המקלט עם החברה הישראלית לשוויוני. אנשים שמתעניינים במוצרי ‘קוצ’ינטה’, שואלים אותן בהערכה איך הן עושות את זה, מבקשים ללמוד מהן את הטכניקה ומגלים סקרנות לגבי התרבות שלהן. זה מפגש מכבד לאוכלוסייה שבדרך כלל שקופה לישראלים, מנותבת לעבודות ניקיון והדיאלוג היחיד שיוצרים אתה הוא סביב עבודות הניקיון. פתאום אנשים מתפעלים מהן. זה ממלא את הנשים בכוח, מאפשר להן להיות נראות ומחזק את הביטחון האישי והמעמדי שלהן”.

מימון־קהן מספרת שבתחילה סרגו הנשים מחזיקי מפתחות וכיפות לפי הזמנה. המסעדנית פועה לדז’נסקי, בעלת בית הקפה “פועה” במתחם שוק הפשפשים ביפו, שהלכה לעולמה בפברואר השנה, סיפקה לנשים רעיון יזמי, השראה ואופק כלכלי. “היא הסתכלה על המוצרים שהנשים עשו באותה תקופה ראשונית של הפרויקט”, מספרת מימון־קהן, “והרגישה שזה לא יהווה פתרון כלכלי עבורן. היא קישרה אותן לאשה ישראלית מצפון הארץ שסורגת סלים מבדים ממוחזרים בשיטה אפריקאית. הנשים התמחו ברזי השיטה והחלו לעבוד על קו מוצרים חדש משלהן הכולל סלסלות ושטיחים בגדלים שונים”.

כשהמשרד הקטן של עמותת “המרכז לקידום פליטים אפריקאים” החל להתמלא בשקי בדים ממוחזרים, סלסלות ונשים סורגות והמכירות הביתיות צלחו, החליטה מימון־קהן לצאת לדרך חדשה ולייסד את עמותת “ARTS — שירותים טיפוליים לפליטים אפריקאים”. פרויקט הדגל הוא “קוצ’ינטה” ובנוסף מספקות מימון־קהן והנזירה קידאנה שירות טיפול תראפויטי דו־תרבותי למבקשות המקלט מאפריקה.

באחרונה השיקו חנות פופ־אפ (חנות המיועדת לתקופת זמן קצרה) במלון הבוטיק “בראון” שקיבלו כמחווה מבעל המלון, ובה נמכרים כל מוצרי הסריגה של פרויקט קוצ’ינטה. באמצעות תרומות מחו”ל שהנזירה קידאנה גייסה התאפשר לנשים לעבור לסדנה המרווחת שבה הן פועלות ומייצרות ובנוסף הן מקיימות מכירות, סדנאות לימוד סריגה ומציעות יום ביקור בסדנה המפגיש את הבאים עם התרבות והאמנות האפריקאית – במסגרתו הן מקיימות סיור בשטח התחנה המרכזית, מלמדות את שיטת הסריגה האפריקאית, מבשלות אוכל מסורתי ומספרות על חיי הפליטות שלהן.

דידי מימון קהן בפתח חנות הפופ אפאבישג שאר-ישוב

“פרויקט קוצ’ינטה” מעסיק כ-20 נשים מבקשות מקלט מאריתריאה, סודאן, ניגריה ואתיופיה. הנשים הן מיעוט בקרב הפליטים בישראל, מסבירות הנזירה קידאנה ומימון-קהן. “הן הקבוצה החלשה ביותר בקרב הפליטים, שהם בעצמם קבוצה חלשה במיוחד בחברה הישראלית”.

לדבריהן, “התא המשפחתי שלהן עובר שינוי מטלטל בהגיען לישראל. מבקשות המקלט מגיעות מחברה פטריארכלית והן כבולות למסורת שבה הן נזקקות לאישור הבעל או הקהילה לכל דבר שהן עושות. בישראל הן משתתפות בפרנסת המשפחה והופכות ליותר עצמאיות, והגבר המאבד את מעמדו כמפרנס יחיד וכראש המשפחה מתקשה להסתגל למציאות זאת – ועל הרקע הזה נוצר מתח גדול וחיכוכים ומתרבים המקרים של גירושין ואלימות במשפחה. אחוז גבוה של הנשים מוצאות את עצמן בישראל כחד־הוריות והן נאלצות לפרנס לבדן את הילדים, לדאוג לקורת גג, לעבוד, לטפל בילדים ולשרוד במציאות כלכלית לא פשוטה. הן בייאוש תהומי ובלחץ הישרדות קיומי. בנוסף, מדיניות ההגירה והיחס בישראל למבקשי המקלט גורם לנשים לחיות בחוסר ודאות, להיות מפוחדות וחשופות לניצול כלכלי ומיני”.

בשוק התעסוקה הישראלי מצבן רע מאוד, מציינות הנזירה קידאנה ומימון־קהן. “יש הרבה מקרי ניצול מצד המעסיק הישראלי, בנוסף, הן משתכרות סכומים זעומים, הרבה מתחת לשכר המינימום; וסובלות גם מהטרדות מיניות”.

“החלום שלנו”, אומרת מימון־קהן, “הוא שהעבודה בפרויקט קוצ’ינטה תהיה העבודה היחידה שלהן, שהמשכורת תספיק להן למחיה, והן לא יצטרכו לעבוד במקום אחר”. הפרויקט מתרחב ומתפתח באחרונה, אבל עדיין המשכורות הניתנות נמוכות. העמותה מגייסת תרומות ובאמצעותן הן רוכשות שאריות בדים ממפעלים בדרום הארץ. חיתוך הבדים נעשה במפעל “המשקם” בחולון המופעל על ידי אנשים עם צרכים מיוחדים. “המודל הכלכלי הוא כזה שכל אשה מקבלת תמורה כספית למוצר שהיא סרגה, בין שהוא נמכר ובין שלא”, אומרת מימון־קהן. “אנחנו לא רוצות ליצור תחרות כלכלית בין הנשים ורוצות להיות הוגנות בתנאי ההעסקה שלהן”.

לקוחה בחנות הפופ אפאבישג שאר-ישוב

הנזירה קידאנה מוסיפה: “זה נותן להן נחמה, שמחה ותמיכה נפשית ורוחנית, אבל אנחנו מתקשות לתחזק את הפרויקט. עלות הארנונה לחודש מטפסת ל-2,000 שקל. קשה לנו לשלם שכר דירה, לקנות חומרים ולשלם משכורות. כיום אנחנו משלמות שכר צנוע מאוד לנשים. זה פרויקט מבורך אך יקר לתפעול, ולכן שעות הפתיחה חלקיות – שלישי ורביעי מ-10:00 עד 16:00 וחמישי מ-9:00 עד 12:00. אנחנו שואפות לפתוח את המקום כל ימות השבוע כי זה לא רק מקום עבודה אלא מרכז קהילתי. יש נשים שלא עובדות בפרויקט, ובאות לכאן אחרי העבודה אצל מעסיק אחר כדי להתייעץ ולשמוע מלת תמיכה”.

בשעת צהריים הנזירה קידאנה מכינה אוכל לנשים הסורגות ולילדיהן. הנשים מניחות את המסרגות ופקעות הבדים, הילדים נוטשים את המשחקים וכולם מתיישבים לארוחה משותפת.

גרייס, בת 32, מגיעה למשמרת סריגה ומחבקת את הנזירה קידאנה, היא מרימה את קצה שמלתה ומראה לה את רגליה שהתנפחו במשך הלילה ומתייעצת אתה. לפני שבעה חודשים התחתנה וכעת היא בחודשי היריון ראשונים ומצבה הבריאותי מחמיר.

גרייס עבדה בארץ מוצאה, אריתריאה, במשך כשנה כבשלנית לצוות זר מהאו”ם. כשנציגי האו”ם עזבו את מולדתה, הרשויות החלו לחקור אותה. “הם לא הרפו – כל הזמן שאלו וחשדו ושאלו”, היא אומרת. “חקירה רדפה חקירה”. גרייס הרגישה שהיא בסיכון ונאלצה לברוח. היא השאירה מאחור ילד שאמה מגדלת אותו כיום. “הגעגועים קשים”, היא מודה. “לא ראיתי אותו כבר חמש שנים”. היא ברחה לסודאן ומשם למצרים. “ראיתי בכל אחת מהמדינות האלה שהמצב מסוכן, והמשכתי לברוח לישראל”.

שלוש שנים עבדה בישראל בניקיון עד שהחלה להרגיש כאבים עזים בלבה ואושפזה במשך כחצי שנה בבית חולים. עם שחרורה הורו לה הרופאים לא לחזור לעבודה בניקיון. היא מתקשה לבצע פעולות פשוטות הדורשות מאמץ והולכת לאט ובכבדות. לפני כחמישה חודשים הצטרפה לפרויקט קוצ’ינטה. בתנועות מלאות חן היא אוחזת במסרגה ויוצרת שורות של לולאות מהבדים הממוחזרים. “אני משתכרת מעט כסף”, היא אומרת. “אבל חשוב לי מאוד לחזור לעבוד. זה מאפשר לי לצאת מהבית, להתאוורר קצת ולהרגיש שאני בכל זאת עושה משהו. סריגה לא דורשת מאמץ”, היא מחייכת, “זה נעים ומרגיע”.

טביתה, בת 28, מבקשת מקלט מאריתריאה, מכהנת כרכזת הפרויקט. היא מחלקת לנשים פקעות בד ממוחזרות לסריגה, מארגנת משמרות סריגה ובוחנת את טיב המוצרים המוכנים. היא נולדה באריתריאה. כשהיתה בת 12 משפחתה נסה על חייה לסודאן. טביתה העבירה את גיל ההתבגרות במחנה פליטים בסודאן. חברה ברח מסודאן ללוב וכיום הוא חי באנגליה. “לא רציתי לבוא לישראל”, היא אומרת. “רציתי להגיע ללוב לחבר שלי, אבל המבריחים הבדואים התנגדו והחליטו לשים אותי בקבוצה שהם הבריחו לישראל”.

משתתפות הפרויקטאבישג שאר-ישוב

המסע בסיני היה מפחיד, היא אומרת. “סוגרים אותך בחדר מחבוא עם הרבה אנשים זרים ולא נותנים לך לאכול שבועיים”, היא משתתקת. טביתה היא אם חד־הורית לילד בן שלוש עם צרכים מיוחדים. “כל החיים סובבים סביב הטיפול בילד. כל הזמן צריך לראות רופאים, לטפל בו ולקנות תרופות”, היא אומרת. “הרופא אמר לי שהילד שלי לא יצליח ללכת בלי הליכון, יהיו לו בעיות ראייה ושמיעה קשות”. מצבו הבריאותי של בנה לא איפשר לה להחזיק עבודה מסודרת. “יש תקופות שהוא מאושפז בבית חולים ואני ישנה לידו. אף מעסיק לא יכול לקבל את זה”, היא אומרת. “ופה זה מתקבל בהבנה ומבלי שיפגעו לי בשכר. להגיע לכאן זה כמו לבוא הביתה. הנשים מבינות את הבעיות שלי ותומכות”.

טביתה עובדת כחמש שעות ביום ומשתכרת כ-3,200 שקל בחודש. היא חיה כיום בשכונת התקווה עם שתי נשים אריתריאיות חד הוריות. “מצב הנשים מבקשות המקלט קשה מאוד”, היא מסבירה. “אני יודעת שאם לא היתה לי העבודה הזאת הייתי היום ברחוב”. טביתה ניגשת לבנה, היושב בחיק הנשים הסורגות. היא מחבקת אותו ומעבירה אותו ברוך לעגלה. היא מבקשת אישור לצאת לראות רופא מומחה. “העבודה הזאת חשובה לנו מאוד”, היא אומרת. “אנחנו מתפללות שהמוצרים יימכרו וכולנו נוכל להתקדם, להרוויח קצת כסף שמאפשר לקנות אוכל ושמיכה לילד. כשכולנו יחד אנחנו יותר חזקות. הנזירה קידאנה ומימון־קהן נותנות לנו כוח. זה כמו שלמישהו אין חיים, והן נותנות חיים חדשים”.

הכתבה המלאה פורסמה באתר הארץ

http://www.haaretz.co.il/gallery/lifestyle/.premium-1.2705439