מי הם “מעשה ידי טובעים בים”

Jan 04, 2017 מנהל Featured 0

המדרש המפורסם קובע כי הקב”ה אינו שמח במפלתם של המצרים, ודורש מהמלאכים לשתוק לנוכח טביעתם. האמנם?

פרשת השבוע מספרת כיצד נהפך לב פרעה וכיצד רדף אחרי ישראל עד שהשיג אותם לעת ערב חונים על הים. בשעה זו התערב הקב”ה וחצץ בין המחנות וכך “וְלֹא-קָרַב זֶה”, מחנה מצרים, “אֶל-זֶה “, מחנה ישראל, כל אותו הלילה (שמ’ י”ד, 20). פסוק זה הוא נושא דרשתו של רבי יוחנן.

“אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (מהו שכתוב) ולא קרב זה אל זה כל הלילה (שמות י”ד, 20), בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב”ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה” (תלמוד בבלי, מסכת מגילה י ע”ב. בסנהדרין לט ע”ב מיוחס לרבי יונתן).

מדרש זה, ליתר דיוק חתימתו: “מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”, נשמע גם מפיות אלה שאינם רגילים לצטט ביטויים מן המדרש. הסיבות לציטוט המדרש תלויות בכוונת המצטט. יש הבאים להטעים באופן כללי את שוויון בני האדם ואת אהבת האדם הכרוכה בשוויון זה; אהבה המביאה אותנו או צריכה להביא אותנו לרחם אפילו על השונא. יש המבקשים להציג באמצעות הציטטה מן המדרש את השגב של “מוסר היהדות” המכיר גם ב”צלם אלוהים” של האויב, כי גם הוא מעשה ידיו של הבורא. לעתים קרובות כרוכה השמעת הביטוי מן המדרש בתוכחה כלפי מי שלדעת המצטט אינו מקיים את אהבת האדם האוניוורסלית המתחייבת מן המדרש. צד שווה לכל המביאים את דברי המדרש האלה שהם רואים את דברי רבי יוחנן במדרש: “מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה” כביטוי קרוב לפסוקים אחרים שטבעו חז”ל כגון: “חביב אדם שנברא בצלם”; “כל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא”.

אלא שדברי רבי יוחנן מפליגים עוד הלאה מעבר לביטויים אלה, שהרי אינם מסתפקים בהטעמת שוויון ערך האדם בכלל אלא גוזרים משוויון זה מסקנה מוסרית מרחיקת לכת, שאפילו השמחה למפלת הרשע פסולה. ואפילו הפסוק ממשלי כ”ד, 17:” בִּנְפֹל אויביך (אוֹיִבְךָ), אַל-תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל-יָגֵל לִבֶּךָ” אינו מרחיק לכת כדברי רבי יוחנן. ראשית, מפני שבמשלי מנומקת ההתנגדות לשמחה על מפלת האויב בנימוק תועלתי: ” פֶּן-יִרְאֶה יְהוָה וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ” (משלי כ”ד,18). ושנית, במשלי מדובר על אויב פרטי ואבסטרקטי ואילו דברי רבי יוחנן חלים על אויב לאומי ששיעבד את עם ישראל: “וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ”. ושאף לרצוח את בניו: “כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ”.

מאלף גלגולו של המדרש בדורות האחרונים. דברי רבי יוחנן אינם כלולים כידוע בהגדת פסח המסורתית, אבל התנועה הקיבוצית בשעה שבאה לעצב הגדה של פסח על פי השקפתה כללה את דבריו בטקס שלה ויהודה שרת קבע למדרש מקום בולט בנוסח ההגדה שעיצב בקיבוץ יגור. את שירת הים מדקלמת מקהלת ילדים בלוויית כלי הקשה, ואילו את דברי רבי יוחנן שרה מקהלת נשים בסגנון פוליפוני אקפלה (ללא ליווי של תזמורת) ומגבירה כך עוד יותר את רושמם של דבריו. ונדמה כי המסתכל בדף ההגדה נוסח יגור יכול לעקוב אחר הלוך הרוח של מעצב ההגדה. בצד ימין מובא המדרש המספר כיצד שיקעו המצרים את תינוקות ישראל בבניין. מדרש זה מציג את האכזריות האיומה של האויב. מיד בהמשך בתחתית העמוד ובעמוד ממול באה שירת הים המשקפת את שמחתם העצומה של בני ישראל על מפלת האויב האכזר. ברור שהמדרש שסיפר על המצרים ששיקעו את התינוקות של בני ישראל מסביר ומצדיק את השמחה הזאת. אבל… אף על פי כן מרוככת ומאוזנת השמחה על האויב הטובע בדברי רבי יוחנן. ציבור רחב, הרחוק בדרך כלל מן הספרות המדרשית, זכה כך להתוודע אל דברי רבי יוחנן.

פרשת השבוע מזמנת אפשרות לשוב ולהתבונן במדרש מפורסם זה ולברר מה אנו רשאים ללמוד ממנו. אבל לפני שנברר שאלה זו אקדים הסבר קצר על המדרש: הפסוק המתאר כיצד לא קרב מחנה מצרים למחנה ישראל: “וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה כָּל-הַלָּיְלָה (י”ד 20) מעלה על לב הדרשן בדרך אסוציאטיווית את הפסוק מישעיהו ו, 3 המספר על שירת המלאכים המקלסים את הקב”ה: “וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת”. הדרשן משנה קמעה את הנוסח בשמות, כאומר, אל תקרא “קרב” ככתוב שם אלא “קרא” ככתוב בישעיהו. דהיינו, לפי הדרשן יש לקרוא את הפסוק משמות: “ולא קרא זה אל זה כל הלילה”. והנושא של “קרא” הם המלאכים, שלא קראו זה אל זה באותו לילה, מפני שהקב”ה לא התיר להם לומר שירה כבכל עת.

והנה המדרש הזה מעורר תמיהה:

המצוי בדברי רבותינו ואין השאיפה האפולוגטית פוגמת בשיפוטו, יודע שהרחמים על האויב מצויים אמנם בספרותנו העתיקה, אך בדרך כלל שולט בה: “בַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה”. על אחת כמה וכמה כשהרשעים הם גויים אויבי ישראל. אבל התמיהה הזאת אינה מכריעה. אפשר ליחס את המדרש למיעוט ההתבטאויות בזכות הרחמים על האויב, כי הרי איש לא יכחיש שלמרות נדירותה גם חמלה על האויבים קיימת. ואפילו אם נודה, שאין מקבילה לחמלה על מפלת אויב לאומי רשע במתכונת המתבטאת במדרש זה, ברור שאין לנו רשות לבטל משום כך את הביטוי החריג הזה.

אבל קשה מאוד הקושיה הבאה. המדרש נסמך לשמות י”ד, 20. על-פי המסופר שם רדפו המצרים אחר בני ישראל בצאתם ממצרים והשיגום בסמוך לים סוף. מחנה ישראל נמצא במצר. המצרים מאחוריהם והים לפניהם – “הים סוגר ושונא רודף” (מכילתא דרבי ישמעאל – בשלח, פרשה ה, עמ’ 106). עוד רגע וכלתה הרעה, אלא שהקב”ה התערב וחצץ לפי שעה בלילה בין המחנות. וכך: “לא קרב זה”, מחנה מצרים, “אל זה”, מחנה ישראל, כל אותו הלילה. כלומר, מדובר בלילה שלפני החצייה. קריעת ים סוף ואובדן המצרים עדיין לא התרחשו. ומכאן נובע העיקר: הסכנה אורבת בלילה זה לבני ישראל ולא למצרים. מי הם איפוא “מעשה ידי הטובעים בים” בלילה זה? אין להימנע מן התשובה המסתברת. “מעשה ידי ” של המדרש הם בני ישראל. ואין המדרש עוסק כלל בגורל המצרים. ואמנם כבר ראו אל נכון חכמי ישראל (עיין למשל ב”תורה שלמה” להרב כשר), שכך מוכח גם מן הגירסאות המקבילות. בשמות רבא (פכ”ג-ז) מובא המדרש בנוסח הזה: “אמר ר’ יוחנן, ביקשו המלאכים לומר שירה לפני הקב”ה באותו הלילה שעברו ישראל את הים, ולא הניחם הקב”ה, אמר להם: לגיונותי נתונין בצרה ואתם אומרים לפני שירה?” ובתנחומא (מהדורת בובר, בשלח-יג): “ישראל היו נתונים בצרה בים, באו מלאכי השרת לקלס להקב”ה, נזף בהם. אמר להם הקב”ה, בני נתונים בצרה, ואתם מקלסין לפני”. ומן הלשונות המקבילות האלה – “לגיונותי”, “בני”, נראה ש”מעשה ידי” של המדרש שלנו מתכוון לבני ישראל. ולהם בלבד.

אבל בכך לא נסתיימה הפרשה. הטעות בהבנת דברי ר’ יוחנן היא טעות עתיקה. היא מצויה ככל הנראה כבר בתלמוד הבבלי עצמו, המקור שממנו ציטטתי בראש המאמר את דברי רבי יוחנן, כפי שאפשר ללמוד ממהלך הסוגיה שם. במהלך הסוגיה בתלמוד נשאלת השאלה: “ומי חדי קודשא בריך הוא במפלתן של רשעים” כלומר, “האם שמח הקדוש ברוך הוא במפלתן של רשעים?” וכדי להוכיח “שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים” מצטט התלמוד את דברי רבי יוחנן (רק בדוחק רב מאוד אפשר להבין אחרת). ואם הובאה הנזיפה במלאכים על שירתם כדי להראות שאין הקדוש ברוך שמח במפלתן של רשעים, ברור שהמביא את המדרש סבר שכוונת רבי יוחנן למצרים הרשעים. כלומר, אין לנו במקרה שלנו ביטוי, שרק הדורות האחרונים הוציאו אותו מידי פשוטו, אלא גלגול עתיק, שהתחולל במשמעות הביטוי במשך הדורות.