נגד לימודי מגדר? אבי מעוז, לפאולה רוזנברג יש מסר בשבילך

Nov 13, 2022 מנהל Featured, דיעות 0

עושה עניין

אני פמיניסטית, על אף שאני חוטפת על זה לא מעט • באותה נשימה אני גם חושבת ש”את יכולה הכל” הוא אחד המושגים הרעילים ביותר בלקסיקון שלנו • על תקווה, ייאוש ומה שביניהם • ועל הדרישה המוזרה של ח”כ אבי מעוז כתנאי לקואליציה

פאולה רוזנברג

11/11/2022, 01:24, עודכן 11/11/2022, 01:28

0השמעה

הציפייה לטוב הולידה את האכזבה

“העיקר לא לאבד תקווה”, זה אחד הדברים שאנחנו אומרים כשקשה לנו. תקווה היא אחת המילים הנפוצות שאנו משתמשים בהן כדי לסייע לנו לשרוד את המסע הקשוח של החיים.

אבל מה זה בכלל אומר, “תקווה”? האם תקווה היא אופטימיות מוחלטת, ללא תקנה? האם תקווה זה להאמין שהכל מסתדר לטובה וכל מה שקורה אמור לקרות? האם תקווה זה אומר להדחיק את הקושי ולהתנהג כאילו הוא לא קיים? האם תקווה זה אומר שאסור לנו להתלונן על מה שלא טוב?
במילון תקווה מוגדרת כ”ציפייה להתרחשות של דבר טוב, הרצון שיתגשם במציאות משהו שאנחנו רוצים בקיומו. תקווה היא רגש של ציפייה”.

אם תקווה היא מחשבה ואמונה שהתוצאות שאנחנו שואפים אליהן יתגשמו לבסוף, אזי משמעה הוא לא להתייאש לעולם. כלומר, התקווה היא ההפך מייאוש.

ביו תקווה למימוש

מתברר שיש חוקרים שמתעסקים בחקר הרגש הזה שנים ארוכות, וזה כבר מוכיח שלא מדובר במשהו מוחלט וברור. בניסיון לפרק את המושג העמום, חוקרי רגשות יצרו נוסחה להגדרת תקווה: רגש של ציפייה + התנהגות שמקדמת את מושא הציפייה כדי שהתקווה תתממש. כלומר, לא מספיקה רק אמונה שהדבר יקרה – נדרשת גם עשייה למען הגשמתו.

מצד אחד זה נשמע מוזר – מה לתקווה ולעשייה בפועל, הרי מדובר ברגש. מצד שני, זה נשמע מאוד הגיוני, כי למה שמשהו יתממש אם בסך הכל נצפה שהוא יקרה, בלי לעשות דבר כדי לממש אותו

תקווה רציונלית?

החלק החיובי של מושג התקווה די ברור: זה רגש שנותן אנרגיה להניע את עצמנו, מחזק אותנו כדי לבצע מעשים שדורשים סיכון או ויתור על ודאות. בזכות תקווה אנחנו עשויים להתגבר על חשש, ותקווה היא גם זו שמאפשרת לנו לנסות שוב, להתחיל מחדש כשמשהו לא עובד.

תקווה היא הבסיס לכל קבוצה שמצרפת אליה מאמינים ותומכים. הנה דוגמה: אני פמיניסטית. משמע שיש בי תקווה שיום אחד כולם וכולן יקבלו את מלוא הזכויות וההזדמנויות השוות בחברה. אני פמיניסטית – ואני לא מתביישת בזה, למרות שאני מודעת לכך שאישה שמצהירה על כך חוטפת תיוגים והקנטות ברשתות החברתיות (*).

אני קוראת את המחקרים והנתונים שמעידים כי מאז מגיפת הקורונה הפערים בין גברים לנשים התרחבו, ועדיין אני לא מאבדת תקווה. אני מוכנה להיאבק ולהסביר שוב ושוב לכל מי שרוצה לשמוע שהתעלמות מחוסר השוויון המגדרי פוגע מאוד בכולנו, לא רק בנשים.

מאיפה יש לי את הכוח להמשיך ולהפיץ את המסר הזה, למרות הידיעה שזה גורם לחלק מהאנשים לא לחבב אותי? מתוך תקווה שהמצב ישתנה. אם נחזור להגדרה המחקרית לעיל, אז תקווה היא לא אמונה פסיבית – אני לא מתעייפת לעורר מודעות במקומות בהם יש לי את הזכות להשפיע.

הטיות מגדריות

ח”כ אבי מעוז ממפלגת נעם הצהיר בראיון: “אדרוש כתנאי לכניסה לקואליציה את קידום החוק האוסר ‘לימודי מגדר’ בבתי הספר והגנים”.

אז ראשית, רציתי לעדכן את אבי מעוז שהוא יכול להירגע. לצערי הרב, לימודי מגדר הם לא מקצוע שנלמד באופן מסודר במערכת החינוך. היו וישנן יוזמות לחתור לחינוך שוויוני בין המינים, בבחינת הזדמנויות שוות ומיגור הטיות שמעודדות בנות ובנים לשאוף להישגים אחרים (למותר לציין לטובת איזה מין, נכון?), אבל אלו לא לימודי מגדר.

אז רגע, אם אין לימודי מגדר מסודרים בבתי הספר ובגני הילדים שיש להישמר מהם כמו מחטא קדמון, למה מעוז מתכוון? האם הוא מתכוון לכך שמלמדים במסגרת העשרה על נשים פורצות דרך ומעוררות השראה ששינו את האפליה במהלך ההיסטוריה של הדיכוי הנשי? אולי הוא מתכוון להוציא מלימודי ההיסטוריה את האזכור של עוולות שנעשו על רקע מגדרי? ואולי, רק אולי, אבי מעוז הצהיר הצהרה כבדת משקל אבל חסרת בסיס מציאותי? וגם – למה הוא קיווה בעודו מפריח הצהרה שכזו? האם עלי להתייאש בעקבות זאת ולזרוק את התקווה שלי לפח?

נבהיר: שוויון מגדרי הוא זכות אנושית בסיסית. כל המגדרים הם בני אדם, ולכן לכולם מגיעות זכויות שוות. עכשיו, אם מעוז היה אומר: “אדרוש כתנאי לכניסה לקואליציה את קידום החוק האוסר ‘לימודי זכויות אדם’ בבתי הספר והגנים”, האם אמירתו היתה מתקבלת בשוויון נפש? אני מקווה מאוד שלא.

תקווה לוגיסטית

האם העובדה שלהצהרתו של מעוז אין בסיס מציאותי צריכה להדאיג אותנו פחות? ממש לא, ההפך המוחלט הוא הנכון. כי להצהרה שכזו יש כוונות.

אם תשאלו אותי, לדעתי מעוז חושש שעיסוק במגדר עלול לעורר בנשים ובגברים תקווה לשוויון, ואם לחדד – הבנת אי־השוויון המגדרי עלולה לעורר תקווה לשינוי. מתוך ידיעה שתקווה היא הכוח הכי חזק בעולם, שהיא מה שמאפשר לאנשים לפעול גם כשהם מוחלשים או מקופחים, וגם כשהאמצעים לא בידיהם, נולדה ההצהרה של מעוז. אם נשים (או להט”בים, או אתיופים וכו’) יהיו מודעות לזכויות שנגזלות מהן, המודעות הזו עלולה לעורר תקווה שתחזק את האמונה שאפשר להתנגד לקיפוח.

תקווה היא זו שהניעה בעבר את המאבקים של נשים להילחם עבור זכותן להצביע בבחירות, לנהוג במכונית, להחזיק חשבון בנק משלהן, ואפילו ללמוד לקרוא. חבר הכנסת מעוז מודה בפה מלא שהוא רוצה לשמר את המצב הקיים ולמנוע שינוי. כלומר, הוא מאוד רוצה שינויים, אבל כאלו שיחזירו כללים שהיו פעם, לא כאלו שיקבעו כללים חדשים. חבר הכנסת מעוז לא מתבייש להצהיר שהוא מרוצה מיחסי הכוח הקיימים בין גברים ונשים ולא חושב שצריך לצמצם את הפערים.

לאורך כל ההיסטוריה האנושית השכלה ולימוד מובילים אנשים לפתח חשיבה עצמאית ולהטיל ספק באמת היחידה שמספרים להם. לאסור לימוד נושאים שמעוררים מחשבה היתה מאז ומתמיד הדרך לוודא צייתנות. אני מתיימרת לשער שמעוז חושש יותר מכל מדעות ביקורתיות שמערערות על המובן מאליו. עדיף מבחינתו לקרוא ללימודי מגדר “טרלול פרוגרסיבי” ולהוקיע את האפשרות לרכוש ידע, בין אם הוא בעצמו מבין מהם לימודי מגדר ובין אם לאו.

משיח לא בא

תקווה היא אחד הכוחות החזקים בעולם. מנטורים, גורואים וקואצ’רים מוכרים מנטרות של תקווה וסוחפים אחריהם מיליונים, ומשלשלים לכיסם מיליונים.

אין ספק שהתקווה היא בעלת יתרונות מרובים, אבל יש לה גם צד אפל.

הייאוש נעשה יותר נוח

יש רגעים שבהם התקווה מפריעה לנו להישיר מבט לנסיבות החיים, מונעת מאיתנו להתעמק בסכנה שמולנו, כי אנחנו מעדיפים להחזיק בתקווה. לעיתים עדיף להתייאש, לוותר על התקווה – ולהתפכח.
אני מכירה גברים ונשים שלא מאבדים את התקווה גם כשבן או בת הזוג לא מתחשבים בהם ולא נוהגים בהם בכבוד, והם מנסים שוב ושוב בכוח, לא מתייאשים. אני מכירה אישה מקסימה שנשארה בזוגיות במשך שנים ארוכות עם גבר שאמר לה במפורש שאינו רוצה להביא ילדים משלו לעולם.

“אני מאמינה שמתישהו הוא ישנה את דעתו”, כך אמרה בכל פעם שהנושא עלה. זה לא קרה, וכיום היא מבוגרת מכדי להיכנס להיריון. תקווה מוגזמת עלולה לשבש את תחושת הזמן ואת שיקול הדעת.

לפעמים צריך לומר: נגמרה התקווה! אני מיואשת מהקשר הזה, ניסיתי מספיק, הגיע הזמן לעבור הלאה. רגשות של ייאוש ואובדן התקווה יכולים להציל אותנו ולהוביל אותנו למקומות שיותר מתאימים לנו.

כל שנבקש: לו יהי

עוד צד אפל של התקווה הוא המניפולציה שעלולים להפעיל עלינו. הרגשנו את זה בבחירות האחרונות – פוליטיקאים מפזרים הבטחות מלאות בתקווה: נוזיל את המחירים, נגדיל את התקציבים לחינוך, נפתור את בעיית הפקקים. האם הם באמת מסוגלים ליישם את כל ההבטחות הללו? ממש לא בטוח, אבל הם נוטעים בנו תקווה מתוך אינטרס שנצביע עבורם.

יש כאלה שמנצלים תקווה של אחרים כדי לגזול את כספם. דוגמה קיצונית ביותר אני יכולה להביא מניסיוני שלי, עת עבדתי במחלקה לרפואה משלימה באשפוז יום אונקולוגי. לצערי, הכרתי מקרוב שרלטנים שימכרו תקווה במחיר מופקע לאנשים בזמן מחלה, מתוך הידיעה שאנשים בזמן משבר ישלמו כל סכום תמורת התקווה הזאת, במקרה הזה – להיות בריאים.

בתעשיית התקשורת, שבה מסתובבים כל כך הרבה אנשים עם תקווה בוערת להתפרסם, יהיו שינצלו את התקווה הזו ויציעו לאנשים לעבוד ללא תמורה “תמורת חשיפה”.

עלתה לי התקווה

התקווה הרדיקלית לפעמים יכולה להפוך לכלי הרס, לאובססיה. תקווה עיקשת שלא בוחנת את המציאות היא עצימת עיניים שיכולה לגבות מחיר כבד. הבעיה היא שהשאלה מתי נכון לוותר על התקווה היא שאלה מאוד מורכבת, אין לה תשובה אחת. חבל שאין “מד תקווה” שבודק מתי התקווה שלך עלתה יותר מדי, כמו חום שעולה מעל הרצוי ומשבש את שיקול הדעת.

חיוביות רעילה

מאז שתוצאות הבחירות פורסמו אני שומעת הרבה אנשים אשר אומרים שהחשש מפגיעה בזכויות אדם של קבוצות מיעוט כמו נשים ולהט”בים הוא סתם היסטריה כי “אף אחד לא ייתן לזה לקרות, לא צריך לאבד תקווה”. אם נבדוק יותר לעומק, נגלה שרבים מאלו שאומרים שצריך להמשיך לקוות גם יטענו שהם לא מתעניינים במשא ומתן הקואליציוני “כי זה סתם מדכא”. במקרה הזה, למשל, תקווה יכולה להיות סוג של חיוביות רעילה. להחזיק בחיובית בכל מחיר זה סוג של רעל כי היא פוגעת ביכולת שלנו להתחבר לתחושות ייאוש או תסכול או עצב – תחושות חשובות מאוד לאיזון רגשי ולהתפתחות. אם אני מחזיקה בתקווה שהכל יהיה בסדר אבל לא בודקת שהמציאות תואמת לציפיות שלי – זה כמו שתינוק מניח את כפות ידיו על עיניו ומקווה שבאמת אף אחד לא יראה אותו.

כן, לוותר על החלום

“אל תוותרו על חלומותיכם”, קלישאה כל כך נפוצה. אני באמת מסכימה שלא כדאי לוותר על החלומות כל כך מהר, אבל כדאי גם לקחת בחשבון את המחיר שגובה מאיתנו הרדיפה אחר החלומות. האם לאחר מספר רב של פעמים שבהן ניסינו להגשים חלום ללא הצלחה, לא כדאי לפעמים לעצור ולבחור חלום חדש? או להבין שהגשמת החלום תגבה מאיתנו כוחות ומאמץ לא מידתיים?

את לא יכולה הכל

אחד המשפטים הכי רעילים שנאמרים לנשים הוא “את יכולה הכל”. כלומר, המשפט הזה מחזיק תקווה שתצליחי להיות גם אמא מכילה, גם להתפרנס בכבוד, גם בת זוג מופלאה, גם לתקתק בית נקי ומסודר, לבשל, לענות לכל קבוצות הווטסאפ, ואיך שכחתי – להיראות מטופחת לפי הדרישות של מודל היופי. ואם אפשר לא לשכוח לחייך גם כשמעצבנים אותך, כי אם לא – תחטפי הערה בסגנון “למה את לא מחייכת, מה את עצבנית?”.

אם תקווי להצליח לעשות הכל – את תיכשלי שוב ושוב ותרגישי נחותה. כן, את יכולה הרבה, אולי את יכולה יותר ממה שאת מאמינה – אבל את לא יכולה הכל. אף אחת מעולם לא הצליחה להיות הכל, רק ייצוגים של נשים מחייכות בפרסומות מרעילות אותך לחשוב שיש כאלו, מוצלחות ממך, שלא מתייאשות לעולם.

לא חובה לנסות שוב

צריך תקווה, אבל לדעת לעשות חשבון של רווח מול הפסד, מה המחיר שאני משלמת על כך שאני ממשיכה לנסות שוב ושוב. אנחנו צריכים לראות את התקווה בפרספקטיבה האמיתית שלה ולא להחזיק בה מבלי לוותר, אלא אותה בהתאם לפוטנציאל של התגשמות.

פרידריך ניטשה אמר: “התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את ייסוריו של האדם”.
לדעתי ניטשה צדק חלקית – התקווה עלולה להיות הרֶשַׁע הרָשָׁע ביותר, אבל אל לנו לשכוח שהיא גם יכולה להיות התרופה המרפאה ביותר, אם נדע להחזיק בה במידה הנכונה ובעוצמה המתאימה לנו, ובעיקר נדע מתי להרפות ממנה.

פינה לי חביבה: הכוח האמיתי של מיעוטים מוחלשים נמדד כששמים אותם בפינה. הנה צילום אילוסטרציה. נסו אותי!, צילום: שי פרנקו

(*) אולי אחת ולתמיד כדאי להבהיר שפמיניזם זה בעצם להאמין בשוויון זכויות לכל המגדרים. אני חושבת שכולנו אמורים להיות פמיניסטים. פמיניזם לא מדבר על מזימה נשית להשתלט על גברים או על העולם, פמיניזם גם לא מדבר על הרצון לעליונות של נשים, אלא על צמצום הפערים בין גברים לנשים ומתן שוויון הזדמנויות ובחירה חופשית יותר למין הנשי בעולם פטריארכלי שבו נשים מופלות לרעה.

עשה לי את זה:

אני רוצה להמליץ על הספר “פמיניזם זה לכולם”. הוא כתוב בשפה נגישה ופשוטה, והוא גם קצר!
בל הוקס היתה פרופסור אפרו־אמריקנית שכתבה על הקשרים שבין גזע, מעמד ויכולתם לייצר מערכות הנצחה של דיכוי ושליטה. אני אוהבת את הדגש שהיא שמה על האינטרס של גברים להצטרף למאבק הפמיניסטי. היא מסבירה באופן מרתק מושגים כמו סקסיזם ופטריארכיה – מושגים שחובה על כל אדם שחי בחברה שלנו להכיר.