נסיבות ירידת בת פרעה ליאור – עיון במקורות ספרות חז”ל

Jan 10, 2021 מנהל פרשת השבוע 0

יעל לוין ריכזה את הטעמים המנויים בספרות חז”ל לירידתה של בת פרעה ליאור בזמן שמשה היה מושלך שם בתיבה

במאמר הנוכחי נעיין במדרשי חז”ל השונים הנוגעים לכתוב המקראי המתאר את ירידת בת פרעה לאיזור הסמוך ליאור בליווי נערותיה בזמן שמשה היה מצוי שם בתיבה והצלתה אותו: “וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶה” (שמות ב, ה). מתברר כי במקורות השונים מוזכרות נסיבות שונות להגעתה של בת פרעה למקום זה. לפי פשט הכתוב נראה שמנהגה של בת פרעה היה לרחוץ ביאור ומדובר היה לכאורה בירידה שגרתית לצורך רחיצת הגוף. ואולם לעומת פרשנות זו, בספרות חז”ל אנו מוצאים שהעניין הוצא ממשמעו באופן שהמקורות מעלים נסיבות מיוחדות הנוגעות להגעתה. אם כן מקורות ספרות חז”ל משקיפים על היקרותה לשטח כמעשה שלא על פי דרך הטבע, בעל אופי ניסי שהיה מכוון ומזומן מראש. כפועל יוצא עולה מהמקורות כי רחיצתה לא הייתה לצורכי ניקיון הגוף, כי אם למטרות אחרות. יש לציין כי נדון כאן במקורות בעיקרו של דבר לפי סידרם הכרונולוגי.

רחיצה מגילולי עבודה זרה

לפי המובא משמו של רבי יוחנן בשם רשב”י בבבלי סוטה, בת פרעה ירדה ליאור למטרת היטהרות מטומאה: “‘ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור’ (שמות ב, ה) א”ר יוחנן משום ר’ שמעון בן יוחי מלמד שירדה לרחוץ מגלולי אביה וכן הוא אומר ‘אם רחץ ה’ את צואת בנות ציון’ וגו'” (ישעיהו ד, ד) (סוטה יב ע”ב). אם כן מדובר לפי דעה זו בהשלכת אמונת אביה מאחור, והיא אמורה הייתה למשות ולהציל את משה אשר הושלך ליאור על פי אמונת אביה. ירידתה של בת פרעה לשפת היאור הייתה אפוא למעשה לצורך עלייה, וכן גם למטרת העלאה – העלאתו של משה ומשייתו.

במקבילה בבבלי מגילה נדרש הכתוב מדברי הימים א’ (ד, יח) המתייחס לדמות בשם מרד ולאשתו, דמויות המזוהות עם כלב בן יפונה ובת פרעה בהוראה שהיא נטשה את דת אביה, כפרה בעבודה זרה ונישאה לו. כשם שכלב מרד בעצת המרגלים, באופן זהה מרדה בתיה באמונה שאותה ייצג אביה.

וכך נאמר: “רבי שמעון בן פזי כי הוה פתח [=כשהיה פותח] בדברי הימים אמר הכי [=כך] כל דבריך אחד הם ואנו יודעין לדורשן ‘ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד’ (דה”א ד, יח) אמאי קרי לה [=מדוע קורא לה] ‘יהודיה’ על שום שכפרה בע”ז דכתיב ‘ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור’ (שמות ב, ה) ואמר רבי יוחנן שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה ‘ילדה’ והא רבויי רביתיה [=והרי גידלה אותו] לומר לך שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו… ‘ואלה בני בתיה אשר לקח מרד’ וכי מרד שמו והלא כלב שמו אמר הקב”ה יבא כלב שמרד בעצת מרגלים וישא את בת פרעה שמרדה בגלולי בית אביה” (מגילה יג ע”א).

אפשר לומר עוד כי נודע דמיון במקור זה בין השם “מרד” לבין השורש “ירד” במעשה בת פרעה, ושניהם מבטאים מהלך זהה של הליכה בדרך ייחודית ועצמאית כנגד ההשקפה השלטת, הרווחת והדומיננטית.

צרעתה של בת פרעה

לעומת הגישה המשקיפה על ירידת בת פרעה כטיהור מהאמונה האלילית, לפי המוזכר ב”פרקי רבי אליעזר” היא ירדה לרחוץ על היאור מחמת נסיבות מיוחדות שצמחו – היא הפכה למצורעת קשה וביקשה לעצמה מרפא אפשרי במי היאור. אף בהקשר לנעמן מוזכרת בתנ”ך טבילתו בירדן כדבר שבאמצעותו נרפא מצרעתו.

לפי הנזכר ב”פרקי רבי אליעזר”, בת פרעה ראתה את תיבת משה, שלחה את ידה ואחזה בה, ובנוגעה בה התרפאה: “והכל צפוי לפני הב”ה והיתה בת פרעה מונגעת בנגעים קשים ולא היתה יכולה לרחוץ בחמין באת לרחוץ ביאורה וראתה את הנער בוכה ושלחה ידה והחזיקה בו ונתרפאת אמרה הנער הזה צדיק הוא וקיימתו לחיים וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא וכל מאבד נפש אחת כאילו מאבד עולם מלא, לפי’ זכתה לחיי העה”ז ולחיי העה”ב, וכל בני פלטרין של פרעה היו מגדלין אותו, שנ’ ‘ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו'” (שמות ב, יא) [“פרקי רבי אליעזר”, מהדורת היגר, חורב י (תש”ח), פרק שבעה וארבעים, עמ’ 237]. ממקור זה אף עולה כי כרגיל בת פרעה לא נהגה לרדת ליאור אלא לרחוץ בחמין.

תפיסה דומה מובעת בשמות רבה, אם כי מדובר שם על צרעת רגילה ולא נזכר שהיא הייתה חמורה. נאמר כי בנוגעה בתיבה התרפאה, ולפיכך התמלאה רחמים על משה ואהבה אותו: “רבנן אמרי: בת פרעה מצורעת היתה לכך ירדה לרחוץ, וכיון שנגעה בתיבה נתרפאת. לכך חמלה על משה ואהבה אותו אהבה יתירה” [שמות רבה, מהדורת שנאן, א, כג(4), עמ’ 76]. למרות שדמותה של בת פרעה מצטיירת בספרות חז”ל ככלל באור חיובי, ממקור זה עולה גישה פחות מקלסת, ומשתמע שחיבתה למשה הייתה בבחינת אהבה התלויה בדבר, שבאה לעולם בעקבות התנסות חיובית אישית אשר חוותה על בשרה, פשוטו כמשמעו ממש.

לפי הנזכר במדרש “מאור האפלה” לחכם התימני רבנו נתנאל בן ישעיה, חיבור שנכתב בשנת הפ”ט (1329), בת פרעה נתרפאה כשהשתין משה עליה, ובעקבות זאת חמלה עליו. מהנאמר משתמע שכל בית פרעה היו מצורעים, ולא בת פרעה לבדה: “‘ותחמול עליו’ (שמות ב, ו), כיון שהשתין על בתיה בת פרעה נתרפית מצרעתה שבית פרעה היו כולם מצורעים שנ’ ‘וינגע ה’ את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו’ (בראשית יב, יז) לפיכך חמלה עליו” (רבנו נתנאל בן ישעיה, מאור האפלה, מהדורת הרב קאפח, עמ’ קפז). הרב יוסף קאפח, מהדירו של קובץ זה כותב ביחס למוטיב ההשתנה שאין לו הקבלות, אם כי זו “אגדה ידועה מאד בתימן” (שם, הערה 12).

לעומת הגישה שרחמיה של בת פרעה נכמרו על משה מחמת נסיבות אישיות שקרו לה, לפי הנאמר במקורות אחרים, לא ניכרה בה חמלה ראשונית כלפיו, והקב”ה היה צריך להביא להתעוררות רחמנותה אליו באמצעים לא טבעיים. כך בהתאם לנזכר ב”מדרש אבכיר”, הידוע לנו מתוך ילקוט שמעוני, מלכתחילה לא התעוררו בקרבה רחמים כלפי משה. מהנאמר שם עולה שנערותיה הן שמצאו את התיבה, והודיעו לה על כך. היא מצידה לא נטלה אותה בתחילה, והקב”ה הצטרך בצורה לא טבעית לעורר בה תחושת חמלה כלפיו: “‘ותחמל עליו’ (שמות ב, ו), מלמד כשאמרו לה נערותיה, הניחתו, וזרק הק’ רחמנות בלבה והחזירתו אצלה” (מדרש אבכיר, בתוך: ילקוט שמעוני, מהדורת הימן-שילוני, שמות, רמז קסה, עמ’ 23–24). כמו כן לפי המוזכר ב”שמות רבה” בא גבריאל והיכה את משה כדי שיבכה ובת פרעה תתמלא עליו רחמים [שמות רבה, מהדורת שנאן, א, כד(2), עמ’ 77].

השרב הכבד ששרר

לפי גישה נוספת בעניין הנסיבות שהביאו את בתיה לסביבת היאור בשעה שתיבת משה הייתה מצויה בו, התעוררו תנאים מיוחדים אחרים: שרר חום כבד ובת פרעה ירדה ליאור על מנת להפיגו. תפיסה זו מוצאת את ביטויה בספרות המדרש המאוחרת. כך אנו מוצאים כי ב”דברי הימים של משה רבנו”, שזמנו המאה האחת עשרה ואולי אף המאה העשירית, נאמר כי בת פרעה ירדה “לרחוץ על היאור מפני חום השרב” [“דברי הימים של משה רבנו”, מהדורת שנאן, הספרות 24 (1977), ד, עמ’ 108].

רעיון זה של הימצאות שרב כבד מופיע גם ב”תרגום ירושלמי א”, הוא התרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל לתורה. יצוין כי זמן חיבורו אינו ידוע, וניתן להבחין בו בשכבות מתקופות שונות. וכך

נאמר: “וגרי מימר דה’ צולקא דשחינא וטריב בישרא בארעא דמצרים ונחתת ביתיה ברתיה דפרעה לאיתקררא על נהרא ועולימתהא אזלן על גיף נהרא וחמת ית תיבותא בגו גומייא ואושיטת ית גרמידא ונסיבתא ומן יד איתסיית מן שיחנא ומן טריבא” [תרגום ירושלמי א (התרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל), שמות ב, ה-י, מהדורת קלארק, עמ’ 67]. המוטיב הנדון מבוטא גם במדרש שכל טוב: “‘לרחוץ על היאור’. כדי להקר מפני החום” (רבנו מנחם בן שלמה, שכל טוב, שמות, ב, ה, עמ’ 11).

ידיעה ברוח הקודש שֶׁתְּגַדֵּל את משה

מן הנזכר ב”מדרש אשת חיל” אשר במדרש הגדול, שנערך במאה השלוש עשרה, אנו שומעים על סיבה נוספת לירידת בת פרעה ליאור; העובדה שמשה מושיען של ישראל היה עתיד להתגדל על ידה. לפי הנאמר שם, דבר זה נודע לה מבעוד מועד ברוח הקודש, אולם משתמע כי לא ידעה את הזמן המדויק שבו יתרחש הדבר, וכן עולה שביקשה כי ההצלה תהיה על ידה וציפתה לכך בפועל ממש. לפיכך אימצה את הנוהג לצאת בוקר וערב בליווי נערותיה ולטייל על היאור כדי להשקיף ולראות אם תמצאנו. הדרשה מוסבת על הפסוק “וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ” (משלי לא, טו), ועולה יפה עם הנסיבות המתוארות בספר שמות, באופן שבשתי הפרשות מוזכרות נערות; נערות אשת החיל ונערות בת פרעה. עם זאת מתברר כי דרגת רוח הקודש אשר לה זכתה בת פרעה לא הייתה כה גבוהה. זאת בהמשך לנזכר בבבלי סוטה לפיו נתנבאה שלא מדעתה וכן לנאמר בקטע אחר שם שהתנבאה ולא הייתה יודעת מה התנבאה (סוטה יב ע”ב).

וכך נאמר במדרש הגדול: “‘ותקם בעוד לילה’ (משלי לא, טו), זו בתיה בת פרעה שראתה ברוח הקדש שעתיד מושיען שלישראל להתגדל על ידיה והיתה משכמת ומערבת היא ונערותיה להטייל על היאור וכיון שבא משה לידה נתן לה הקב”ה מה שביקשה ושמחה הרבה, דכתיב ‘ותפתח ותראהו את הילד'” (שמות ב, ו) (ר’ דוד העדני, מדרש הגדול, בראשית, מהדורת מרגליות, כג, א, עמ’ שסט).