נרות שבת – ממתי, למה וכמה? \ שמואל אביב

Nov 12, 2021 מנהל Featured, יהדות 0

אין בתורה כל ציון בדבר החובה להדליק נרות בערב שבת ובערבי חג. רק במשנה במסכת שבת פרק ב מובא פירוט מדוקדק של דינים שונים הנוגעים להדלקת נרות וחימום המזון הקשורים לשבת. אף אחד מהדינים וההוראות הללו לא מזכירים אפילו ברמז חובה כלשהי להדליק נרות בערב שבת ומי אמור להדליק את הנרות האלה. ברור שאין גם כל הוראה ללוות הדלקת נרות בברכה כלשהי, ועוד יותר ברור שנוסח ברכה שכזאת לא מופיעה בשום מקום במשנה.

האמוראים הינם חכמים שחיו ופעלו בשנים שבין המאה ה 3 למאה ה 5 אחרי הספירה והם אלה שפסיקותיהם והלכותיהם קובצו בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי.

האמוראים פעלו בשני מרכזים. האמוראים הבבליים שהתהדרו בתואר “רב”, להבדיל מהאמוראים שחיו ופעלו בישראל וכונו “רבי”, (העיקר להדגיש את ההבדלים), פסקו שהדלקת נר בשבת הינה חובה, מה שהתקבל על דעתו של הפוסק הגדול הרמב”ם שחי מאוחר יותר במאה ה 13 לספירה כשכתב: “הדלקת נר בשבת איה רשות… אלא זה חובה, ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהם נר דולק בשבת”. יש בפסיקה הזאת משהו סתום. לא ברור למה בדיוק התכוון הרמב”ם בכתבו: “ואחד אנשים ואחד נשים…” מה שברור שמבחינתו של הרמב”ם נשים לא היו “אנשים”, ושחובת הדלקת נרות שבת ויום טוב לא הייתה כנראה עד ימיו נוהג שגור בקרב יהודי העולם מה שהצריך פסיקה מיוחדת מצדו כדי להבהיר שהדלקת הנר, (שימו לב שלא מדובר בנרות אלא בנר אחד), הינה חובה. מה שעוד לא ברור מתוך פסיקת הרמב”ם הינו הזמן שהנר צריך לדלוק על פי פסיקתו הנר אמור לדלוק בבתים במהלך השבת כולה.

הסיבה להמלצת האמוראים על הדלקת נר בשבת אינה ברורה, אבל יש ניסיון לטעון שהגאונים – ראשי ישבות סורא ופומפדיתא בבל בין המאה ה 7 למאה ה 11, ניסחו את הברכה על הנרות כאמצעי שהיה אמור לסתור את דעת הקראים שהשפעתם בעולם היהודי הלכה והתפשטה עד כדי איום על יהדות ההלכה. הקראים שניהלו את חייהם על פי התורה בלבד תוך התנגדות נחרצת ליהדות שהתבססה על ההלכה פירשו את הפסוק: “לא תבעירו אש בכל מושבותיכם” כפשוטו. כמוהם כמו השמרנים שהאמינו שאש דולקת בשבת אסורה כליל, גם אם הודלקה לפני כניסת השבת. באו הגאונים ופסקו כי לא היא: מותר להדליק אש בערב שבת ובלבד שהיא תמשיך לדלוק כל השבת.

כשאנחנו אומרים היום “נר”, אנחנו מתכוונים למוט שעווה או חלב שיש בו פתיל דולק. בדרך כלל חייו של נר כזה קצרים למדי והוא כבה תוך כשעתיים בערך. על מה מדברים הגאונים והרמב”ם כשהם מציינים את העובדה שהנר אמור לדלוק כל השבת? ובכן, החכמים לא התכוונו לנרות כפי שאנחנו מכירים אותם היום. הנרות שמוזכרים כבר בתורה וככל הידוע היו בשימוש כבר במצרים העתיקה היו למעשה מנורות שמן שהכילו פתיל ספוג שזמן הבערה שלו היה ארוך בהרבה מהנרות המודרניים. ברור שהעיסוק במנורות השמן הללו היה יותר מסובך מהדלקת נר מודרני. היה צורך למלא את המנורה בשמן, לשים בשמן את הפתיל ולהמתין שהוא יספוג את השמן שבתוכו הוא נמצא, לפני שניתן היה להדליקו. לא ברור גם איך נהגו להדליק אש ויש להניח שבתוך כל בית בערה אש בכל רגע נתון כדי שניתן יהיה להבעיר באמצעותה מנורות או מדורה, או כל אש אחרת שהייתה נחוצה למשק הבית, אם לחימום, אם לבישול ואם למאור. אם אמנם ההשערה הזאת נכונה, הרי שנר השבת היה אמור להיות נר טקסי שהשתמשו בו אך ורק לצורך ההדלקה בערב שבת, שכן בכל בית הייתה אש שבערה כפי שאנו אומרים היום 24\7.

עד כאן לא קיבלנו בעצם תשובה ברורה מה הייתה הסיבה להדלקת נר השבת. אחד ההסברים אומר בפשטות: הנר שימש למאור בעת סעודת השבת, (על “סעודת השבת” עוד נדבר בנפרד). איך אמרנו? במקום בו יש שני יהודים יש שלש דעות… ולמעשה המחלוקת באשר לסיבה שבגללה החליטו מי שהחליטו על הדלקת נר השבת אם פשוט למאור או כדי להבדל מהקראות לא נגמרה עד היום. הדעה שעומדת כנגד מחזיקי הדעה העוסקת בקראים הינה פשוטה עד פשטנית: הנר שימש בעצם למאור סעודת השבת. הוויכוח בין החכמים אבל לא נגמר כאן והפלוגתא אם חובת הדלקת הנר הינה מצווה שמכוונת לתת כבוד לשבת, או שהיא אמורה להוות חלק מעונג השבת, לא נפתרה עד היום ולכן יש דעה שלישית שטוענת שזה גלל שתי הסיבות גם יחד. כדי שתבינו למה אני מתכוון אביא לכם את דעתו של הגר”א שחי במאה ה 18 לדעתו כל ההכנות לפני השבת מכוונות לכבוד השבת, ואילו במהלך השבת מתקיים עונג שבת, ולכן הנר משמש לשניהם.

ה”שולחן ערוך”, קובץ ההלכות שלפיו למעשה מתנהלת הדת היהודית העכשווית, שנכתב בצפת על ידי הרב יוסף קארו במאה ה16 לספירה אומר: “בנר הדולק ליד השולחן מתקיימת מצוות כבוד השבת, ואליו מצטרפים הנרות הדולקים המאירים את שאר הבית והמקיימים את מצוות עונג השבת”.

אתם רואים? זה לא פשוט בכלל! בזמנים ההם הנרות היו אמצעי התאורה היחיד של הבית. איסור הדלקת האש בשבת גרם לכך שכל הנרות בבית הודלקו לפני השבת ולפיכך היה הבית מואר ושמח, מה שאפשר את אותה תחושה המכונה “עונג שבת”. יש להניח שהשמן ששימש לתאורה לא היה זול במיוחד ולפיכך במהלך השבוע היו הבתים שרויים בחשיכה יחסית. בשבת אבל הוגברה התאורה מה שגרם לתחושה טובה ונעימה שכידוע לאור יש השפעה טובה על הנפש.

חשוב לציין שעל פי השולחן ערוך, אי אפשר להשתמש בנר דולק למטרת שימוש כנר של שבת. יש לכבותו ולהדליקו מחדש כדי שהוא יוכל למלא את תפקידו כנר של שבת. תסלחו לי, אבל אישית נראה לי שכל האנרגיה שהושקעה ומושקעת גם היום בסוגיות מסוג זה הינה אנרגיה מיותרת ומבוזבזת. עוד הרבה אנרגיה התבזבזה בוויכוח לכמה נשים מותר לברך את הברכה אם הן מדליקות נרות ביחד, האם לכל אחת מותר לברך או רק שרק למדליקה הראשונה מותר? לא להאמין שגם בימינו אנשים טובים מעסיקים את עצמם בשאלה הנ”ל. עוד “קלוץ קאשה” מהסוג הזה עוסקת בשאלה העקרונית והחשובה: “האם יש חובה לחרוך את הפתיל לפני ההדלקה כדי שהוא יבער היטב, או שיש להניח לו לספוג את השמן ואז להדליק אותו כשהוא בבתוליו. יש טענות לכאן ולכאן אבל אין כל הוראה מחייבת.

רגע, עוד לא סיימנו. כמה נרות שבת צריך להדליק ומי צריך להדליק אותם? על פי המקובל בימינו עקרת הבית הינה זאת שמדליקה ומברכת על נרות השבת. ברוב הבתים היהודיים זאת כמעט הדברה ה 11 בעשרת הדברות. אבל עיון בשולחן הערוך מספק לנו הפתעה: אין הגבלה על מספר נרות השבת, וכל אחד מבני הבית רשאי להדליק כמה נרות שהוא רוצה. בבתים רבים מדליקים נרות כמספר האנשים הנוכחים בטקס ההדלקה או כמספר בני הבית, גם אם ברגע ההדלקה הם אינם נמצאים בבית.

הרב עובדיה יוסף פסק שאם לא ניתן להשיג נרות לשבת, מותר להדליק נרות חשמל ובלבד שתאמר הברכה עליהן.

עוד סוגייה חשובה על הפרק שהפוסקים לא מסכימים עליה עד היום: האם יש לברך לפני ההדלקה או לאחריה? מאחר ואין הסכמה בין הפוסקים על עיתוי אמירת הברכה, יעשו כל המדליקים כרצונם ובלבד שהנרות יודלקו לפני כניסת השבת. אם תשאלו למה בכלל נשאלת שאלת עיתוי הברכה לפני או אחרי? כידוע הדרך היחידה להדליק את הנר או המנורה הינם באמצעות קיסם דולק או גפרור. את הקיסם הזה או הגפרור הזה יש לכבות אחרי ההדלקה כמובן והכיבוי נחשב לעבודה (האסורה בשבת כידוע). לפיכך לדעת המקפידים יש להדליק את הנרות, לכבות את הגפרור ורק אז לברך, ובסיום הברכה נכנסת השבת.

שתהיה לכם שבת שלום.