מה זאת החוכמה הזאת, לקום וללכת כשנעשה לך קשה מדי. מה אתה עוזב. ולאן. “ואעזבה את עמי ואלכה מאתם”. אה, פתאום אתה מדבר עליהם בגוף שלישי. כאילו אתה לא חלק מהם. מלה טובה אחת אתה לא יכול להוציא עליהם מהפה. רק ביקורת. וכמה אשמה  אתה מגלגל עליהם. כאילו מה, לך אין שום חסרונות? כל הבחירות שעשית בחיים מושלמות? לך, לך, יא מתנשא. לא טוב לך – תיסע לברלין. נראה איך תרגיש שם, במלון הזה שלך.

אולי ירמיהו היה הראשון שהתחיל עם הטרנד הזה של האיומים בעזיבה. ואני חשבתי שזה מנהג ישראלי חדש יחסית: אנשים בעלי עמדה ציבורית והשפעה על מצב הרוח של הכלל – סופרים, עיתונאים, פרופסורים באוניברסיטה ואפילו זמרים ושחקנים – שמודיעים שהם תכף עוזבים כי אי-אפשר לחיות פה. ירמיהו מדבר על העם, הם מדברים על “המדינה”, אבל מתכוונים לאותו הדבר בדיוק. לקולקטיב הזה שהם חלק ממנו ולא רוצים עוד להשתייך אליו.

גם אם הביקורת שהם משמיעים מוצדקת ונכונה, גם אם קשה שלא להסכים, בצער רב, עם דבריהם, או לפחות עם חלק מהם, באיום עצמו (שבמקרים רבים לא מתממש) יש מידה לא מבוטלת של אגוצנטריות מגלומאנית. במקום לארוז מזוודה בשקט ולנסוע למקום אחר, פעולה שגרתית ביותר בימינו בעולמנו הגלובאלי כל-כך, הם מפזרים הצהרות נעלבות על אכזבתם העמוקה מהמציאות המקומית, על הפער בין מה שציפו לו לבין מה שהם חווים, ועל פנטזיה של מקום אחר, שברור להם שהוא הרבה יותר טוב מהמקום הזה. מקום שהם, כמובן, ראויים לו, כי הם הלוא לא כמו ה”מדינה” הזאת, עם כל האספסוף הזה שלה.

היתרון הבולט של המקום שהם חולמים עליו הוא בארעיותו הדמיונית. “מי יתנני במדבר מלון אורחים”. בלב המדבר, בשקט, מלון קטן שבו מים חיים וצלולים מפכים. אנשים מדברים בשקט זה עם זה. מנומסים. ואחרי הכל, זה מלון. ואותו אפשר בכל רגע לעזוב, בלי להגיד אפילו. חותמים בקבלה ומתעופפים, כמו שעשו אלפיים שנה. לא טוב – לא נשארים.

מהצד השני, מול המאיימים, עומדים כל האחרים: אלה שאין להם כסף לנסוע לשום מקום, אלה שמשכנעים את עצמם כל יום שאימת הטרור והקושי לנהל כאן חיים נורמליים, לגדל ילדים ולטפל בזקנים ובחולים, הוא פחות נורא ממה שהם מרגישים. אלה שמנחמים את עצמם שבמקומות אחרים לא פחות גרוע, ושממילא אם יגיעו לשם ירגישו שנואים ומבוהלים ובודדים ועזובים.

ועוד עומדים שם אלה שבאמת מאמינים שהכל גן-עדן, ואל תבלבלו את המוח עם השטויות שלכם. וגם כמה כאלה שממילא נוסעים וחוזרים וקונים דירות ובתי מלון בכל מקום, ומה אכפת להם מה שקורה פה, הלוא החיים שלהם באמת חלב ודבש ומטיפים עסיס.

ובצד הזה, של הנשארים, משתמשים באותן מלים עצמן אבל הפוך. יאללה תלכו מפה אם לא טוב לכם, הם נוהמים. אם המתלונן הוא יהודי, שולחים אותו לברלין. שם הוא כבר ירגיש מה זה להיות יהודי. אם הוא ערבי – שיעוף לעזה. או לסוריה. שם הוא כבר יראה מה זה דמוקרטיה וחופש ביטוי ושוויון זכויות לנשים.

כך או כך, זה הבומרנג שלנו. העזיבה. האיום הזה שאנחנו שולפים בזריזות ובתדירות מבהילה זה כלפי זה. זה אומר אני הולך וזה אומר יאללה לך. זה מפנה את גבו וזה מרים את ידו בכעס. ועם כל הכעס והניכור הזה רובנו בכלל לא הולכים לשום מקום. ככה נשארים.

ואולי ירמיהו לא איים. אולי הוא באמת זעק מעמקי הייאוש שתקף אותו לנוכח הרוע וההתבהמות של החברה שבתוכה הוא חי. אולי הוא באמת רצה לא לנסוע למלון חמישה כוכבים הכל כלול אלא לפרוש מן העולם. לעזוב. לוותר.

אתה רציני, ירמיהו? אתה באמת חושב שיש אופציה כזאת, להתייאש? קח את עצמך בידיים, תעמוד מולם, ותתחיל שוב. תגיד להם, ירמיהו. זה התפקיד שלך. שום מלון ושום מדבר. אם ישתפר פה קצת, תצא לכמה ימים חופשה. הנה, שב איתנו קצת. תראה, אנחנו לא כאלה נוראים.