על פוליטיקה ודמוקרטיה \ ש. אביאור

Feb 24, 2021 מנהל Featured, הוליווד, פוליטיקה 0

בדמוקרטיות תקינות בחירות אמורות לשקף את ההעדפות האישיות ואת האידאולוגיה של הבוחרים. במדינת ישראל – זו שמכנה את עצמה “מדינה דמוקרטית”, נוצרה עם השנים מערכת שעוקפת ומעוותת את רצונו של הבוחר, מבלי שיהיה לו שום תפקיד, ומבלי שדעתו נלקחת בחשבון, החל מהרגע שהוא שלשל את הפתק שלו אל הקלפי. שוב ושוב מתרחשות אחרי הבחירות עיסקאות בין נבחרי המפלגות שהצליחו להכנס אל הכנסת, לבין מפלגות שחפצות ביקרן, לעתים קרובות כנגד רצונו של הבוחר ששלח אותם לכנסת, ושוב ושוב נוטשים חברי כנסת נבחרים את המפלגות שבשמן הם נבחרו, ומצטרפים למפלגות או לקואליציה שלפני הבחירות הם התחייבו שלא להצטרף אליה. כל מפירי הברית עם בוחריהם האלה, מתרצים במילים יפות את פעולתם ומאמינים שבכך הם מצליחים לשכנע את בוחריהם שהדרך שבה הם פועלים הינה לטובת העניין, ומטשטשים את העובדה שמאחורי החלטות שלהם עומדים לא פעם אינטרסים אישיים ואפילו מהלכים מתוכננים מראש – או במילים אחרות: רמאות לשמה.

כל זה נעשה תחת מטריית ה”דמוקרטיה”. זילות הבוחרים מצד הנבחרים בישראל הפכה לתופעה כל כך נפוצה, עד שהיא משמיטה למעשה את השטיח מתחת המושג “דמוקרטיה”, ושמה אותו ללעג ולקלס

בישראל האשם העיקרי בתופעה הזאת הינו הבוחר הישראלי שלמעשה עונה להגדרת המושג “משוגע” – זה שחוזר שוב ושוב על אותה הפעולה ומצפה לתוצאה אחרת. הבוחר שמוכן לוותר על עקרונות למען אהדה לדמויות כריזמטיות. הבוחר שמחפש לעצמו אילנות חדשים להתלות עליהם, למרות שמתחת לאילנות האלה אין שורשים, והם מתנדנדים עם כל רוח קלה ומאיימים להעקר ממקומם. הבוחר שאינו קשור לשום אידאולוגיה ושההבנה שלו במה שנוגע להבדל בין ימין ושמאל מתרכזת בשטיפת המוח שהוא עבר ושהתנתה אותו להאמין שהימין אוהב את ישראל ושהשמאל שונא אותה

האשם המשני בתופעה הינו המחוקק הישראלי, על כל גווניו וצדדיו שמסרב לחוקק חוקים האוסרים על התופעות הלא דמוקרטיות שסקרנו אותם למעלה להתקיים. למה שכנסת ישראל לא תחוקק חוק שלא מאפשר העברת מנדט או מנדטים ממפלגה למפלגה? ולמה שלא יהיה חוק שיחייב חברי כנסת שלא מסכימים עם מדיניות מפלגתם ואינם מסכימים עם רוב חבריה, פשוט להתפטר מתפקידם ולפנות את מקומם לנבחר שלא הצליח להכנס לכנסת בגלל מיקומו ברשימה?

למה שהכנסת לא תחוקק חוק שלא מאפשר התפלגות של מפלגות והמאלץ את הפלג הפורש לצאת מהכנסת ולרוץ לבחירות הבאות כמפלגה חדשה? למה קבוצה פורשת רשאית לקבל את החלק היחסי של תקציב המפלגות שמקבלת מפלגת האם שלה?

השיטה הישראלית הזאת מזמינה על עצמה מראש התרחשויות שפוגעות ברצונו של הבוחר והן אנטי דמוקרטיות במהותן. מי מבטיח לנו שפורשי הליכוד שהצטרפו למפלגתו החדשה של גדעון סער, אינם סוכנים סמויים של ביבי נתניהו, שיפרשו מיד אחרי הבחירות ממפלגתם החדשה ויחזרו “הביתה”, כשכסאות של שרים ממתינים להם כשהם מרופדים ומחוממים? מי מבטיח לנו שלמרות הבטחותיו של סער שהוא לא יכנס לקואליציה בראשות נתניהו, הוא לא יתרצה “בשם הקורונה”, ויקבל על עצמו את משרת שר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה בממשלת נתניהו?

תאמרו “זאת היא הפוליטיקה, ואין מה לעשות”. זהו שיש הרבה מה לעשות, אבל אין מפלגה אחת בישראל שמציעה חקיקה בנושא. כל המפלגות כולן שותקות את שתיקת הכבשים ומאפשרות למצב האנטי דמוקרטי בעליל להתקיים – אולי בתקווה שבסיבוב הבא יהיו הן אלה שיהנו מעריקה של מנדטים ותקציבים אליהן?

עוד בעיה ישראלית טיפוסית הינה העדר כמעט מוחלט של אידאולוגיה מפלגתית. בשוליים הקיצוניים ניתן למצוא מפלגה כמו מרץ שיש לה מצע ואידאולוגיה ברורים ועקביים, ובימין רסיסי מפלגות שהאידאולוגיה העיקרית שלהן נמצאת באנטיתזה לאידאולוגיה של מרץ. מוקדם לומר אם מפלגת העבודה תגיש מצע אידאולוגי לבוחרים לקראת הבחירות הקרובות, אבל כיום גם היא איננה מאריות הכנסת.

כל יתר המפלגות מתנהלות כיום כעסק פרטי של איש אחד שמוציא ומביא את ענייני המפלגה כרצונו, שנוטל לעצמו את הסמכות למנות ולפטר חברים כרצונו, ומנהל את מפלגתו באופן שהוא לא דמוקרטי בעליל, מבלי שהוא מציעו מצע מקיף ושקוף המעיד על אידאולוגיה וקו ברור ונחרץ – שמאפשר לבוחרים להזדהות או לדחות אותו, כפי שהיה מקובל לפחות ב 30 השנים הראשונות לקיום המדינה. למרבה הפלא, דווקא המפלגות האלה זוכות להצלחה יחסית בקרב ציבור המצביעים, ונוכחותן בכנסת הפכה לנוכחות קבועה. האם יש מקום בדמוקרטיה אמיתית למפלגות “פרטיות”? האם ראשי מפלגות שמעולם לא נבחרו באופן דמוקרטי לתפקידם על ידי חברי מפלגתם רשאים בכלל לשאת בתפקידים ממלכתיים? איפה עוד בעולם הדמוקרטי יש מפלגות כאלה?

וכאן אני רוצה להעלות עוד בעיה שהיא אולי לא אופיינית דווקא לישראל, אבל שהיא בעיני משמעותית לאיכות השלטון בכל המדינות הדמוקרטיות. כל אדם שנכנס למישרה חדשה, נאלץ להוכיח למעסיקיו שהוא ראוי למישרה. כל עובד חדש מתחיל את העסקתו בלפחות 3 חודשי ניסיון לפני שהוא הופך לעובד קבוע. מי שיוצא מן הכלל מהבחינה הזאת הם נבחרי הציבור – הפוליטיקאים, שנשלחים על ידי ציבור הבוחרים שהוא בעצם המעסיק שלהם, לנהל את המדינה עבורם. מהרגע שנבחרו, הנבחרים לא חייבים למעשה דין וחשבון לבוחריהם, ואין שום כלי או קנה מידה שיכול למדוד את כישוריהם וביצועיהם. התוצאה: הפוליטיקה הפכה למקצוע מכניס שמי שנכנס אליו עושה כל מאמץ להשאר בו. הפוליטיקאים המקצועיים משקיעים את רוב זמנם ומאמציהם בשמירה על מעמדם ובחתירה בלתי נלאית מתחת אלה המאיימים על כסאם. ידוע שאנשי הקונגרס האמריקאי מקדישים לפחות 50% מזמנם לטיפוח יחסים עם תורמים פוטנציאלים וגיוס כספים למערכת הבחירות הבאה שלהם.

כדאי להיות פוליטיקאי מקצועי! חברי כנסת ישראל כמו גם פרלמנטים דמוקרטיים בעולם, קובעים לעצמם את תנאי עבודתם, גובה משכורתם, ימי החופשה בתשלום שלהם, תנאי הפנסיה שלהם ועוד. עוד לא נולד הפרלמנטר או הפוליטיקאי שנזקק לדמי אבטלה, או שידו אינה משגת טיפול רפואי מלא חינם לעצמו ולמשפחתו. לדעת כותב דברים אלה זהו חלק מהעיוות של השיטה. הפוליטיקאים הנבחרים הינם בני אדם שלא מוטרדים מהאפשרות שלא יהיה להם כסף להאכיל את משפחתם, אחראים על קביעת הזכאות, משך וגובה תשלום דמי האבטלה. במקרים רבים, כפי שנחשף כבר לא אחת בהזדמנויות שונות, אין לאנשים הקובעים מושג מה מחירו של ליטר חלב, כמה עולה נסיעה באוטובוס או כיכר לחם “אחיד”. והאנשים האלה קובעים מה היא רמת ההכנסה הדרושה לקיומה של משפחה על סמך סטטיסטיקות שלא מספקות כלל נתונים מדוייקים. אבל מה זה חשוב? המשכורת שלהם לא תיפגע, ואם יהיו התייקרויות במשק, הם יעלו לעצמם את המשכורת ונגמר.

ואנחנו, הבוחרים, מאפשרים לכל זה להתקיים. מדי פעם אנחנו נקראים לבוא ולהצביע, ואנחנו חוזרים ומצביעים שוב מבלי בעצם לדעת עבור מה אנחנו מצביעים מתוך מחשבה שאולי הפעם ההצבעה שלנו תשנה משהו. תגידו לי אתם אם אנחנו לא משוגעים?

האבסורד הגדול נמצא בעובדה שכדי לחוקק חוקים שישנו את המצב לטובה, יש צורך ברוב של מחוקקים בבתי הנבחרים למיניהם, משימה שהיא כנראה בלתי אפשרית בשיטה הנוכחית משום ששום פוליטיקאי מקצועי לא מוכן לנסר את הענף שהוא יושב עליו. מצטער לומר אבל אני לא רואה שום דרך דמוקרטית שתוכל לשנות את המצב, חוץ אולי מפלגה חדשה שתוקם על ידי אנשים שלא רואים בפוליטיקה מקצוע וקריירה, שזה יהיה המצע שלה, ושתצליח לזכות ברוב שיתן לה את הכוח לשנות. אפשרות אחרת ואולי מעשית יותר הינה ביטול השיטה המפלגתית ומעבר לבחירות אישיות. אנשים שמאמינים ביכולת שלהם לתרום לחברה יעמידו את עצמם לבחירה במחוזות בחירה, וינסו לשכנע את הבוחרים לבחור בהם. המנצח בכל אחד מהמחוזות יהפוך לחבר בבית המחוקקים. הכהונת תוגבל ל 2 קדנציות בלבד, כך שאף אחד לא יוכל לבנות קריירה פוליטית. גם הבחירות לראש הממשלה, או הנשיא יהיו אישיות, וכל מי שיחשוב שהוא ראוי לתפקיד יוכל להציג את מועמדותו. ראש הממשלה הנבחר יקים ממשלה שתהיה בנויה מאנשי מקצוע ולא מפוליטיקאים. גם כהונת ראש הממשלה\הנשיא, תוגבל כמובן לשתי קדנציות בלבד

מערכת כזאת תהיה נקייה משיקולים פוליטיים זרים ותפעל אך ורק כשליחת הציבור שבחר בה, ובא לבוחרים גואל.

למעוניינים לפרסם מאמרים או דעות באתר, נא לשלוח מסמך וורד אל:

[email protected]