Feb 24, 2021 מנהל Featured, הוליווד, פוליטיקה 0
בדמוקרטיות תקינות בחירות אמורות לשקף את ההעדפות האישיות ואת האידאולוגיה של הבוחרים. במדינת ישראל – זו שמכנה את עצמה “מדינה דמוקרטית”, נוצרה עם השנים מערכת שעוקפת ומעוותת את רצונו של הבוחר, מבלי שיהיה לו שום תפקיד, ומבלי שדעתו נלקחת בחשבון, החל מהרגע שהוא שלשל את הפתק שלו אל הקלפי. שוב ושוב מתרחשות אחרי הבחירות עיסקאות בין נבחרי המפלגות שהצליחו להכנס אל הכנסת, לבין מפלגות שחפצות ביקרן, לעתים קרובות כנגד רצונו של הבוחר ששלח אותם לכנסת, ושוב ושוב נוטשים חברי כנסת נבחרים את המפלגות שבשמן הם נבחרו, ומצטרפים למפלגות או לקואליציה שלפני הבחירות הם התחייבו שלא להצטרף אליה. כל מפירי הברית עם בוחריהם האלה, מתרצים במילים יפות את פעולתם ומאמינים שבכך הם מצליחים לשכנע את בוחריהם שהדרך שבה הם פועלים הינה לטובת העניין, ומטשטשים את העובדה שמאחורי החלטות שלהם עומדים לא פעם אינטרסים אישיים ואפילו מהלכים מתוכננים מראש – או במילים אחרות: רמאות לשמה.
כל זה נעשה תחת מטריית ה”דמוקרטיה”. זילות הבוחרים מצד הנבחרים בישראל הפכה לתופעה כל כך נפוצה, עד שהיא משמיטה למעשה את השטיח מתחת המושג “דמוקרטיה”, ושמה אותו ללעג ולקלס
בישראל האשם העיקרי בתופעה הזאת הינו הבוחר הישראלי שלמעשה עונה להגדרת המושג “משוגע” – זה שחוזר שוב ושוב על אותה הפעולה ומצפה לתוצאה אחרת. הבוחר שמוכן לוותר על עקרונות למען אהדה לדמויות כריזמטיות. הבוחר שמחפש לעצמו אילנות חדשים להתלות עליהם, למרות שמתחת לאילנות האלה אין שורשים, והם מתנדנדים עם כל רוח קלה ומאיימים להעקר ממקומם. הבוחר שאינו קשור לשום אידאולוגיה ושההבנה שלו במה שנוגע להבדל בין ימין ושמאל מתרכזת בשטיפת המוח שהוא עבר ושהתנתה אותו להאמין שהימין אוהב את ישראל ושהשמאל שונא אותה
האשם המשני בתופעה הינו המחוקק הישראלי, על כל גווניו וצדדיו שמסרב לחוקק חוקים האוסרים על התופעות הלא דמוקרטיות שסקרנו אותם למעלה להתקיים. למה שכנסת ישראל לא תחוקק חוק שלא מאפשר העברת מנדט או מנדטים ממפלגה למפלגה? ולמה שלא יהיה חוק שיחייב חברי כנסת שלא מסכימים עם מדיניות מפלגתם ואינם מסכימים עם רוב חבריה, פשוט להתפטר מתפקידם ולפנות את מקומם לנבחר שלא הצליח להכנס לכנסת בגלל מיקומו ברשימה?
למה שהכנסת לא תחוקק חוק שלא מאפשר התפלגות של מפלגות והמאלץ את הפלג הפורש לצאת מהכנסת ולרוץ לבחירות הבאות כמפלגה חדשה? למה קבוצה פורשת רשאית לקבל את החלק היחסי של תקציב המפלגות שמקבלת מפלגת האם שלה?
השיטה הישראלית הזאת מזמינה על עצמה מראש התרחשויות שפוגעות ברצונו של הבוחר והן אנטי דמוקרטיות במהותן. מי מבטיח לנו שפורשי הליכוד שהצטרפו למפלגתו החדשה של גדעון סער, אינם סוכנים סמויים של ביבי נתניהו, שיפרשו מיד אחרי הבחירות ממפלגתם החדשה ויחזרו “הביתה”, כשכסאות של שרים ממתינים להם כשהם מרופדים ומחוממים? מי מבטיח לנו שלמרות הבטחותיו של סער שהוא לא יכנס לקואליציה בראשות נתניהו, הוא לא יתרצה “בשם הקורונה”, ויקבל על עצמו את משרת שר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה בממשלת נתניהו?
תאמרו “זאת היא הפוליטיקה, ואין מה לעשות”. זהו שיש הרבה מה לעשות, אבל אין מפלגה אחת בישראל שמציעה חקיקה בנושא. כל המפלגות כולן שותקות את שתיקת הכבשים ומאפשרות למצב האנטי דמוקרטי בעליל להתקיים – אולי בתקווה שבסיבוב הבא יהיו הן אלה שיהנו מעריקה של מנדטים ותקציבים אליהן?
עוד בעיה ישראלית טיפוסית הינה העדר כמעט מוחלט של אידאולוגיה מפלגתית. בשוליים הקיצוניים ניתן למצוא מפלגה כמו מרץ שיש לה מצע ואידאולוגיה ברורים ועקביים, ובימין רסיסי מפלגות שהאידאולוגיה העיקרית שלהן נמצאת באנטיתזה לאידאולוגיה של מרץ. מוקדם לומר אם מפלגת העבודה תגיש מצע אידאולוגי לבוחרים לקראת הבחירות הקרובות, אבל כיום גם היא איננה מאריות הכנסת.
כל יתר המפלגות מתנהלות כיום כעסק פרטי של איש אחד שמוציא ומביא את ענייני המפלגה כרצונו, שנוטל לעצמו את הסמכות למנות ולפטר חברים כרצונו, ומנהל את מפלגתו באופן שהוא לא דמוקרטי בעליל, מבלי שהוא מציעו מצע מקיף ושקוף המעיד על אידאולוגיה וקו ברור ונחרץ – שמאפשר לבוחרים להזדהות או לדחות אותו, כפי שהיה מקובל לפחות ב 30 השנים הראשונות לקיום המדינה. למרבה הפלא, דווקא המפלגות האלה זוכות להצלחה יחסית בקרב ציבור המצביעים, ונוכחותן בכנסת הפכה לנוכחות קבועה. האם יש מקום בדמוקרטיה אמיתית למפלגות “פרטיות”? האם ראשי מפלגות שמעולם לא נבחרו באופן דמוקרטי לתפקידם על ידי חברי מפלגתם רשאים בכלל לשאת בתפקידים ממלכתיים? איפה עוד בעולם הדמוקרטי יש מפלגות כאלה?
וכאן אני רוצה להעלות עוד בעיה שהיא אולי לא אופיינית דווקא לישראל, אבל שהיא בעיני משמעותית לאיכות השלטון בכל המדינות הדמוקרטיות. כל אדם שנכנס למישרה חדשה, נאלץ להוכיח למעסיקיו שהוא ראוי למישרה. כל עובד חדש מתחיל את העסקתו בלפחות 3 חודשי ניסיון לפני שהוא הופך לעובד קבוע. מי שיוצא מן הכלל מהבחינה הזאת הם נבחרי הציבור – הפוליטיקאים, שנשלחים על ידי ציבור הבוחרים שהוא בעצם המעסיק שלהם, לנהל את המדינה עבורם. מהרגע שנבחרו, הנבחרים לא חייבים למעשה דין וחשבון לבוחריהם, ואין שום כלי או קנה מידה שיכול למדוד את כישוריהם וביצועיהם. התוצאה: הפוליטיקה הפכה למקצוע מכניס שמי שנכנס אליו עושה כל מאמץ להשאר בו. הפוליטיקאים המקצועיים משקיעים את רוב זמנם ומאמציהם בשמירה על מעמדם ובחתירה בלתי נלאית מתחת אלה המאיימים על כסאם. ידוע שאנשי הקונגרס האמריקאי מקדישים לפחות 50% מזמנם לטיפוח יחסים עם תורמים פוטנציאלים וגיוס כספים למערכת הבחירות הבאה שלהם.
כדאי להיות פוליטיקאי מקצועי! חברי כנסת ישראל כמו גם פרלמנטים דמוקרטיים בעולם, קובעים לעצמם את תנאי עבודתם, גובה משכורתם, ימי החופשה בתשלום שלהם, תנאי הפנסיה שלהם ועוד. עוד לא נולד הפרלמנטר או הפוליטיקאי שנזקק לדמי אבטלה, או שידו אינה משגת טיפול רפואי מלא חינם לעצמו ולמשפחתו. לדעת כותב דברים אלה זהו חלק מהעיוות של השיטה. הפוליטיקאים הנבחרים הינם בני אדם שלא מוטרדים מהאפשרות שלא יהיה להם כסף להאכיל את משפחתם, אחראים על קביעת הזכאות, משך וגובה תשלום דמי האבטלה. במקרים רבים, כפי שנחשף כבר לא אחת בהזדמנויות שונות, אין לאנשים הקובעים מושג מה מחירו של ליטר חלב, כמה עולה נסיעה באוטובוס או כיכר לחם “אחיד”. והאנשים האלה קובעים מה היא רמת ההכנסה הדרושה לקיומה של משפחה על סמך סטטיסטיקות שלא מספקות כלל נתונים מדוייקים. אבל מה זה חשוב? המשכורת שלהם לא תיפגע, ואם יהיו התייקרויות במשק, הם יעלו לעצמם את המשכורת ונגמר.
ואנחנו, הבוחרים, מאפשרים לכל זה להתקיים. מדי פעם אנחנו נקראים לבוא ולהצביע, ואנחנו חוזרים ומצביעים שוב מבלי בעצם לדעת עבור מה אנחנו מצביעים מתוך מחשבה שאולי הפעם ההצבעה שלנו תשנה משהו. תגידו לי אתם אם אנחנו לא משוגעים?
האבסורד הגדול נמצא בעובדה שכדי לחוקק חוקים שישנו את המצב לטובה, יש צורך ברוב של מחוקקים בבתי הנבחרים למיניהם, משימה שהיא כנראה בלתי אפשרית בשיטה הנוכחית משום ששום פוליטיקאי מקצועי לא מוכן לנסר את הענף שהוא יושב עליו. מצטער לומר אבל אני לא רואה שום דרך דמוקרטית שתוכל לשנות את המצב, חוץ אולי מפלגה חדשה שתוקם על ידי אנשים שלא רואים בפוליטיקה מקצוע וקריירה, שזה יהיה המצע שלה, ושתצליח לזכות ברוב שיתן לה את הכוח לשנות. אפשרות אחרת ואולי מעשית יותר הינה ביטול השיטה המפלגתית ומעבר לבחירות אישיות. אנשים שמאמינים ביכולת שלהם לתרום לחברה יעמידו את עצמם לבחירה במחוזות בחירה, וינסו לשכנע את הבוחרים לבחור בהם. המנצח בכל אחד מהמחוזות יהפוך לחבר בבית המחוקקים. הכהונת תוגבל ל 2 קדנציות בלבד, כך שאף אחד לא יוכל לבנות קריירה פוליטית. גם הבחירות לראש הממשלה, או הנשיא יהיו אישיות, וכל מי שיחשוב שהוא ראוי לתפקיד יוכל להציג את מועמדותו. ראש הממשלה הנבחר יקים ממשלה שתהיה בנויה מאנשי מקצוע ולא מפוליטיקאים. גם כהונת ראש הממשלה\הנשיא, תוגבל כמובן לשתי קדנציות בלבד
מערכת כזאת תהיה נקייה משיקולים פוליטיים זרים ותפעל אך ורק כשליחת הציבור שבחר בה, ובא לבוחרים גואל.
למעוניינים לפרסם מאמרים או דעות באתר, נא לשלוח מסמך וורד אל:
Aug 14, 2017 0
Jun 26, 2022 0
Jun 26, 2022 0
Jun 24, 2022 0
May 31, 2022 0
Jun 26, 2022 0
Jun 26, 2022 0
Jun 24, 2022 0
May 31, 2022 0
יהודה נוני צייר ואומן דיגיטלי בשלוב קנווס וצבעי שמן. מופיע בסדנאות של סמסונג בישראל ובניורק. נוני הוא המאייר של תכנית הטלויזיה של אברי גלבוע של מדד ישראל בערוץ 13 ומרצה על חיי האמנות של האוניברסיטה של בר אילן
מי מאתנו לא בטוח שיש לו מה להגיד, רק שבדרך כלל אין לו למי להגיד את מה שיש לו לומר? מי מאתנו לא חושב שרק הוא יודע ומבין מה שהולך פה, ומי נגד מי, ומי אוכל את מי ומי צודק ומי לא. מי מאתנו לא היה לפחות פעם אחת זבוב על הקיר בחדר הסגלגל בבית הלבן, או לפחות בלשכתו של ראש ממשלת ישראל, ויודע בדיוק – אבל בדיוק, מי אמר מה למי מתי ואיפה, ושלא יבלבלו לו את המוח עם עובדות?
מי מאתנו לא נאלץ להתעמת עם חברים, ידידים או בני משפחה, שגם הם היו זבוב על הקיר, והם שמעו בדיוק הפוך ממה שאתם שמעתם, ואתה חושב שהם לא מבינים כלום, והם בטוחים שאתה טפש שלא יודע כלום ולא מבין שום דבר?
לפעמים מגיעים הדברים לכדי מריבות של ממש, עד כדי סיום של מערכות יחסים ארוכות, או קטיעתם של מערכות יחסים עוד בטרם התחילו.
בתרבות הדיבור והוויכוח העכשוויות, נדמה שחלק מאתנו הסיר את כל הכפפות, ואין לו בעייה לשנוא את בעל הדעה האחרת, עד כדי נכונות לאלימות מילולית ואפילו יותר מזה. מילים של הסתה ושנאה משתחררות היום בקלות בלתי נסבלת, ולעומד מן הצד נדמה שהמרחק בין הצדדים אינו ניתן עוד לגישור.
מילון ממשלת השינוי, מ’מצדה פרטית’ ועד ‘קורח ועדתו’
מילון ממשלת השינוי, מ’מצדה פרטית’ ועד ‘קורח ועדתו’
רוביק רוזנטל | 24 ביוני 2022 |
השנה הסוערת של הממשלה, שלוותה במוטציית קורונה עדכנית, בפיגועי בודדים ובקרבות מילוליים מגיעה לסיומה, ויש מילון עשיר למדי. מי באמת טען שהזנות היא המקצוע העתיק ביותר בעולם, מה אומרות אימהות גרמניות לילד שלא רוצה לגמור מהצלחת, והאם באמת אין קשר בין לחם ומלחמה
הממשלה המאתגרת שקמה בעקבות מערכת הבחירות של 2021 מתפזרת, ונכון לשבוע זה המדינה הולכת לסיבוב בחירות חמישי בשלוש שנים. ימיה של הממשלה הולידו מילון ביטויים חדש, לא כולו על טהרת הנימוס הבריטי.
מודי היה כמעט שושנה בין הקוצים, כמו מזוודה שהגיחה לה בטעות מתא מטען של מטוס בריטי, ונשמטה לה על המסוע בנתב”ג הצפוף והמיוזע • האיש האהוב הצליח לעשות מהכדורגל הישראלי את כל מה שהוא לא – מבדר, מלא חוש הומור, שובב, חגיגי ושמח
בשבת האחרונה שמעתי את מודי בר און בפעם האחרונה. הוא נתן קריינות ואת הזווית שלו לקראת הגמר בין ריאל מדריד לליברפול. מעבר לקול שלא הזכיר באמת את קולו, חיפשתי בין השורות, ממש בכל הכוח חיפשתי, את הניואנסים המודי בר אונים המוכרים, השובביים, הקופצניים, עם האמירה המשתמעת לשתיים ולשלוש פנים, את הקריצה המחויכת, המחכימה. חיכיתי ומודי לא בא, והבנתי שאולי מודי הגיח אלינו לרגע מעולמו, רק להשמיע קול אחרון ולהיפרד.
פורסם ע”י דני אורבך
מדוע נוסק הפשע בחברה הערבית דווקא עכשיו, לאחר שהגיע לשפל זמני? יש הטוענים כי הצלחתה של המשטרה לפגוע בארגוני הפשע הערביים הגדולים יצרה חלל ששאב לתוכו כנופיות קטנות שרבו זו עם זו והגבירו את שיעור האלימות הרצחנית. מבט היסטורי משווה מראה לנו, ששערי הגיהנום נפתחים לאו דווקא כאשר עריץ אחד שולט בחייך, אלא אם איתרע מזלך לחיות באזורים שנויים במחלוקת בין מספר גורמים חמושים שדורשים ציות אך לא יכולים לספק ביטחון. ינשוף היסטורי לוקח אתכם למסע אלים במיוחד מהמשולש ועד לרוסיה וסין הרפובליקאית.
בהמשך לפרסום ב”ישראל היום” על מכירת הגז הישראלי, מנכ”ל אחת החברות השותפות במאגר לוויתן מרגיע: “יש גז בשפע” • “בוחנים אונייה שמנזילה גז”
לנדאו ומאגר לוויתן. “יש בישראל גז ל-50 שנה”, צילום: מארק ישראל סלם ויהושע יוסף
כפי שפורסם ב”ישראל היום” בשבוע שעבר, ישראל והאיחוד האירופי מנהלים משא ומתן מואץ על מכירת גז ישראלי לאירופה דרך מצרים, ולפי הערכות, הסכם המסגרת הבין-מדיני ייחתם כבר במהלך הקיץ.
במסגרת הניסיון לגוון מקורות אנרגיה, האירופאים כבר יצרו קשר עם שר האנרגיה המצרי, טארק אל־מולא, ועם שרת האנרגיה