על “תרבות” ועל נאמנות פוליטית \ ש. אביב

Jan 10, 2021 מנהל דבר העורך 0

“תרבות” הינה מילה בעלת משמעות רחבה מאוד, שלעתים רחוקות אנחנו מכילים את היקפה. רובנו נוטים להגדיר תרבות כ”הישגי האדם בהשכלה, באמנות, במוסיקה, בספרות ושירה, בקולינריה וכו'”. מאחר וקבוצות אנושיות שונות פיתחו לעצמן עם הזמן טעמים שונים בתחומים המדוברים, נוצרו כמובן על פי תפיסת ה”תרבות” הקלאסית, תרבויות שונות שלעתים קרובות מתייחסות בחוסר סובלנות לתרבויות האחרות ולעתים אפילו מגיעים הדברים עד כדי עוינות, אלימות ואפילו שפיכות דמים על רקע של הבדלי “תרבות”.

האמת היא שתפיסת המושג “תרבות” על ידי רובנו טועה ומטעה. במילה “תרבות”, יש הרבה יותר ממה שמכילה התפיסה הסטנדרטית. ה”תרבות” מכילה בתוכה בין היתר גם את “תרבות השיח האנושי” – צורת וסגנון התקשורת בין אדם לאדם.

בין תחילת שנות ה 90 ועד פחות או יותר מחצית העשור הראשון של שנות ה 2000, התקיים בקהילה הישראלית בלוס אנג’לס “ערב תרבות”. אחת לחודש או ל 6 שבועות, התכנס קהל של כ 100ישראלים “יפים”, כדי לחוות ערב על טהרת ה”תרבות הישראלית”. כוונת הוגי ומייסדי האירוע הייתה לתת במה ליוצרים ישראלים מקומיים בתחום הכתיבה, השירה והנגינה. עם הזמן, השתנה אופי האירוע והוא הפך להיות למעשה לערב שמספק למשתתפיו ערב הוואי ישראלי חובבני הכולל חיקויים, בדיחות והומור ישראלי ברמה נמוכה, וקצת תוספת של מס שפתיים ל”תרבות” – בדמות של מתן רשות לכמה משוררים מקומיים להקריא משיריהם בתנאי שהשירים קצרים, (לא יותר מ 3 דקות). היוצרים המקומיים שכבדו את עצמם פרשו מהשתתפותם בערבים האלה והותירו את הבמה למופעי הבידור הקל והפופולארי יותר, שהמשיכו להתקיים עד לרגע שהמארגנים החליטו שנגמר להם הסוס. עבדכם הנאמן היה אחד מאותם יוצרים שהוזמנו להשתתף בערבי התרבות האלה, (לפני שפרש מהם גם הוא). ביום ההולדת ה 10 לערבי התרבות, התבקשתי על די המארגנים לכתוב לכתוב לכבוד האירוע שיר בנושא ה”תרבות”. לפניכם המקמה שכתבתי אז, שמסבירה בעצם את מה שאני מנסה לומר כאן

תרבות – מילה יפה היא \ להעלותה על השפתיים קל \ אז רציתי דעתי עליה \ להביע בפניכם – קהל. \אכן, מלהעלות אותה על מוקד, \ אנוכי אינני נבהל. \ כי מי שקובע את קנה המידה \ זה אנחנו, כפרט וככלל. \ היא תפורה לה על פי מידותינו \ ולכן אין כאן חוק ואין כלל. \ אנחנו יוצרים לעצמנו סביבה \ שלחיות בה בנחת נוכל: \ תרבות של דיבור ושיחה \ תרבות סובלנות וסליחה \ תרבות של אבל \ תרבות של שמחה \ תרבות של בזבוז \ ותרבות של צריכה \ תרבות בטלה \ ותרבות המלאכה \ תרבות הוויכוח \ ואי הסכמה \ תרבות של שלום \ ותרבות מלחמה. \ תרבות של נימוס \ ותרבות של עדנה \ תרבות של לקחת \ ושל נתינה. \ וככה אפשר להמשיך ולהמשיך \ מכאן ועד “ערב התרבות” הבא \ אבל אולי זה זה לא תרבותי \ ולמה לקלקל לכם מסיבה? \ תרבות מילה יפה היא \ אך כשלעצמה אין לה משמעות כלל \ ורציתי דעתי עליה \ לחוות באוזניכם – קהל. \ וגם אם אתי לא תסכימו \ עדיין אינני נבהל. \ הנני מכבד את זכותכם \ לחשוב מחשבה אחרת \ כי זאת התרבות שלי \ ובזאת הדרשה נגמרת.

אז אולי כאן המקום להסביר למה בכלל אני מדבר היום על “תרבות”: אחד הביטויים של “תרבות”, הינה ההשתייכות וההזדהות הפוליטית שלנו כבודדים וכקבוצה. אף אחד לא נולד יהודי או בודהיסט או מוסלמי או נוצרי, ואף אחד לא נולד ליכודניק או דמוקרט או רפובליקני. הזהות וההזדהות ההשתייכותית האישית של כל אחד מאתנו נוצרת כמעט תמיד על ידי הסביבה שבה האישיות שלנו מתפתחת, בדרך של חיקוי ואימוץ של המוכר והידוע המוגשים לנו על ידי מי שאנחנו רואים כבעלי הסמכות והתבונה. אם תרצו, כולנו עוברים למעשה שטיפת מוח בשלבים הכי חשובים של התפתחותינו, המקבעת את מי שאנחנו נהיה בשארית חיינו. לא רבים מאתנו מפתחים לעצמם משקפיים אישיות, פילטרים וכוחות נפש להתמודד עם אנטגוניזם ועויינות, שמאפשרים להם להשקיף על הסביבה המשפיעה שלהם בעיניים ביקורתיות ולשאול שאלות שסביבתם הקרובה לא אוהבת לשמוע, ובוודאי שלא לענות עליהן. התוצאה: רובנו הופכים למעשה לרובוטים מתוכנתים לתרבות פוליטית מסויימת.

“אני כעיוור אחריך הולך”, שרה שלישיית גשר הירקון בהתרגשות לאהובתם חוף אכזיב. “אנחנו כעיוורים אחריך הולכים”, שרים בהתרגשות נאמנים ואוהבים ישראלים בישראל, ישראמריקאים ואמריקאים למפלגה הרפובליקנית, שהאידאולוגיה שלה מכוונת למעשה לקצץ להם את הרגליים ולמנוע מהם את האפשרות לצמוח ולפרוח, במסווה של מילים יפות על חופש ועל דרור.

“היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?! גם אתם תוכלו להיטיב, למודי הרע”, אמר ירמיהו הנביא בפרק י”ג פסוק 23 בספר ירמיהו. נראה על פניו שהבן אדם היה אופטימי חסר תקנה בעת שהאמין באפשרות ש”למודי הרוע”, יוכלו להפוך את עורם ולשנות את דרכם.

גם התלמוד רוצה להאמין באפשרות של תיקון עולם והוא אומר בין היתר: “מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו”, (מסכת ברכות ל”ד, כ”א – כ”ב). גם חכמי התלמוד לא לקחו בחשבון את האפשרות שיתפתח זן של בני אדם שטופי מוח שלא מאפשרים לשום הרהור של תשובה לחלוף בחלל שבגולגלתם, שבו אמור לשכון המוח האנושי.

קרוב לוודאי שגם ירמיהו הנביא וגם חכמי התלמוד פשוט לא הכירו את נאמניה הישראלים של המפלגה הרפובליקנית האמריקאית ואת תרבות השיח והתקשורת המועדפת עליהם. חדי העין ביניכם, יכלו להבחין בדגל ישראל מתנפנף לו בגאון בים הדגלים שהונפו על ידי הפורעים שהסתערו על בנין הקפיטול בוושינגטון הבירה. אני לא יכול להמנע מלשאול את עצמי לאן הגענו? ואני לא יכול להבין מה מניע ישראלים להניף את דגל ישראל דווקא, לצד דגלי התרבות האנטישמית שנושאים ברמה ססמאות כמו: “6 מיליון זה לא מספיק”, “היטלר לא גמר את העבודה”, ועוד כהנה וכהנה. לישראמריקאי שחושב כמוני עדיף להמנע מכניסה לוויכוח עם ישראמריקאי ימני ממוצע, התרבות שלו שונה מהתרבות שלכם, וצריך בהחלט לקחת בחשבון תגובה מילולית אלימה ואולי אפילו מעבר לזה מצדו. אסור בשום אופן אבל להרים ידיים ולאפשר לתרבות הימנית הישראמריקאית להשתלט על תרבות הדיבור, השיח והמתינות שלכם, ראו הוזהרתם!