בנות צלפחד בפני משה
בהמשך לתיאור חטא בעל פעור שבפרשה הקודמת (בלק), פינחס מקבל שכר מה’ על מעשה הקנאות שעשה, שהביא לעצירת המגפה: “לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם“. ה’ גם מצווה את משה רבנו ואת עם ישראל להילחם במדין ולנקום על הרעה שגרמו.
המונח “צדק חברתי”, טעון בירור, שכן “צדק” מציין דבקות ללא פשרות באמת המשפטית, “חברתי” תובע לכאורה פשרות, כדי להשיג חברה מתוקנת יותר. הדוגמא הטובה ביותר לזה היא ה”העדפה מתקנת”, אחד הכלים שבהם החברה משתמשת כדי להעניק סיכוי שווה גם לשכבות חלשות יותר, על אף שיכול להווצר מצב שבו אדם אחד לא יוכל להתקבל על אף שהוא מוכשר מאדם אחר רק בגלל שהשני חלש יותר, וזה לכאורה נוגד את עקרון ה”צדק”.
הרב אשר סבג,
חבר בארגון רבני “צהר”, מכהן כרב קהילת “הר מוריה” ראשון לציון
הדבר הראשון שתופס אותי בפרשת פנחס הוא שמות חמשת בנות צלפחד, הן מוזכרות פעמיים, אולי רמז לתפקידן ההיסטורי. כמה תנועה וחיות יש בשמות שלהן:
“וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן־חֵפֶר בֶּן־גִּלְעָד בֶּן־מָכִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן־יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה” –
מיכל זמיר היא ראשת הישיבה החילונית של בינ”ה בבאר שבע.
כוחה של ברכת השלום הוא לא רק להכיל ולשאת קולות שונים, אלא גם להבחין בייחודם ולהבין את סודם. רק מתוך הכרה בהבדלים יכולה לצמוח אחדות אמיתית
וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר, הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.
כרמית פיינטוך
אתר מקור ראשון