פרשת ויחי: הסוף של בראשית הוא רק ההתחלה

Jan 03, 2021 מנהל פרשת השבוע 0

דמותו של יוסף מלווה את עם ישראל בכל התחנות החשובות עד סיום ההתנחלות, וזה לא במקרה

בני יעקב נושאים את ארונו לכנען | צ’רלס פוסטר, 1897

סדר הקריאה שלנו מגיע אל סיומו של חומש בראשית, הראשון מבין חומשי התורה. השם “חומש” (שאותו יש לקרוא, כנראה, חֹמֶשׁ, יחיד של “חֻמְּשֵׁי” ולא חוּמָשׁ) מצביע על היותו חלק משלם, אחד מחמישה חלקים המרכיבים יחד את התורה. אמנם אנו נוהגים לכנות כל חומש “ספר”, אך החומשים אינם ספרים נפרדים אלא חמישה חלקיו של חיבור אחד. קביעה זו נכונה, כמובן, מבחינה חומרית, שכן לפי ההלכה, כל התורה נכתבת בספר אחד, העשוי יריעות מחוברות זו לזו וגלול לשני קצותיו, אחד ב”בראשית ברא” והאחר ב”לעיני כל ישראל”.

אך הקביעה כי התורה היא כולה חיבור אחד נכונה גם מבחינה ספרותית – התורה אף פעם אינה מתייחסת לחומשיה השונים כחיבורים נפרדים, לא במובלע וכל שכן שלא במפורש. העלילה, עולם המונחים, האזכורים וההפניות הפנימיות של כל חומש מונחות על קודמיו, וכל התופעות הספרותיות המיוחדות של התורה רצופות לכל אורך החומשים השונים שלה, עד שלא ניתן להפריד ביניהם מבחינה מושגית, סגנונית או ספרותית (מה שדווקא כן ניתן לעשות בין התעודות המשוערות השונות, שמהן מורכבים כל החומשים גם יחד).

לפיכך, אין לראות במעבר מבראשית לשמות מעבר בין שני ספרים נפרדים; מדובר ברצף אחד שהופרד על ידי המסרנים: מוסרי התורה המוקדמים הם שבחרו נקודה מסוימת כדי לחלק בין חומשי התורה. כדי להבין את הבחירה הזו, נתבונן באירועים העומדים משני צידיה. מחומש בראשית אנו נפרדים עם סיומה של עלילת יוסף: “וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם” (בראשית נ, כו). הפרידה מדמותו של יוסף, כאירועים רבים אחרים בתורה, מופיעה לפנינו פעמיים וחוזרת שוב בתחילת חומש שמות: רשימת שמות בני ישראל הבאים מצרימה הפותחת את החומש נחתמת בפרט ההיסטורי “וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא” (שמות א, ו).

בנקודה זו מסמן מותו של יוסף את סופה של תקופה, סופו של דור. כל דמויותיו של “הדור ההוא”, האחרון לדורות האבות, יעזבו את הבמה לקראת מקטע-סיפורי חדש לגמרי – סיפורי יציאת מצרים, הנפתחים מיד לאחר מכן בהתרחשות הבאה “וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף” (שם, ח). רק מותו של יוסף ושכחתו על ידי פרעה הם המאפשרים את השלב הבא בסיפורו של עם ישראל, לא רק מהבחינה הכרונולוגית, אלא גם מבחינה עלילתית, שכן פרעה לא יכול היה להתחיל לגזור גזרות על בני ישראל בטרם ישכח זכרו של יוסף, מבלי ליצור קושי עלילתי מובהק.

קיום השבועה

אירוע מותו של יוסף, אם כן, מרכזי מספיק מבחינה עלילתית כדי למקם עליו את נקודת הפרדת החומשים הראשונה. אולם סיפור מות יוסף לא מסתיים כאן. בסוף פרשתנו מבשר יוסף את אחיו כי “אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת” (נ, כד), וחוזר ומשביע אותם “פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה” (שם, כה). השבועה הזו מתגלה לנו שנית בחלק הבא של סיפור יוסף – יציאת מצרים.

ביציאתם ממצרים, המעשה הראשון שמבצעים משה ובני-ישראל הוא קיום שבועתו של יוסף, המובאת שם במילותיה (עם שינוי קל, כנהוג בתורה): “וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם” (שמות יג, יט). מיקום קיומה של שבועת יוסף דווקא כאן, מיד עם יציאת מצרים, משקף גם הוא את היחס המיוחד שניתן לה במסגרת חיבור קווי העלילה של התורה.

ממשה ליהושע

אבל סיפור יוסף לא חותם רק את המקטעים הסיפוריים של תקופת האבות או של יציאת מצרים, אלא למעשה את התורה כולה, כשהיא כוללת גם את חלקה השישי – ספר יהושע. כבר מראשית חקר המקרא, חוקרים רבים שמו לב שמלבד התורה, שאר ספרי המקרא אינם נכנעים למתודה המפרקת אותם לתעודות שונות, להוציא ספר יהושע. ביהושע ממשיכה סדרה של תופעות שהמחקר גילה בתורה, וגם מבחינה תוכנית וסגנונית הספר מהווה מעין המשך של חמשת החומשים. לעתים קרובות מוצע אפילו לדבר עליהם יחד כ’ששת השישיות’, או Hexateuch במקום השם הרגיל לחומשים Pentatecuh (פֶּנְטָה ביוונית 5, הֶקְסָה – 6). והנה, חטיבה רחבה זו, שמשלימה את מהלך התורה כולו, נחתמת אף היא בסיפורי קבורה – קבורת יהושע בן נון, אלעזר בן אהרן הכהן, וגם קבורת עצמות יוסף (יהושע כד, לב):

“וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה.”

קבורת יוסף משלימה את קיום שבועתו – אלהים אכן פקד את ישראל, העלה אותם “מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת”, ממצרים, והביא אותם “אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב” (נ, כד). סיום תהליך ההתנחלות הוא קיום שבועתו של יוסף, ולכן נקבע כאן מקומה של השלמת השבועה – קבורת עצמותיו בארץ. קבורת עצמות יוסף לא מתרחשת במקום סתמי בארץ, אלא דווקא בשכם, ודווקא באותה השדה שקנה יעקב במאה קשיטה כשחנה שם, השדה שבה הציב מזבח (בראשית לג, יט-כ).

שכם היא גם מקומו של הכינוס שעורך יהושע לעם באחרית ימיו, ובמהלכו הוא כורת לעם ברית, שׂם לו “חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם” (יהושע כד, כה), וכותב את הדברים “בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים” לצד “אֶבֶן גְּדוֹלָה… אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה’” (שם, כו). באירוע זה, שמיד לאחריו תופיע קבורת יוסף, מצוינים גם מצבה ומקדש – ממש באותו מקום שבו בנה יעקב מזבח – ודווקא שם נכתבים לבסוף החוק והמשפט בספר תורת אלהים!

ההבטחה

הברית שכורת יהושע בשכם אינה רק חידוש של בריתות ישנות, אפוא, אלא ממש הגשמת היעוד שעליו השביע יוסף את ישראל – הם עתידים להגיע אל הארץ, לכרות שם ברית ולקבל שם את התורה, בשכם. שם, סמוך למקדש ה’ ולמקום נתינת התורה וכריתת הברית, ייקבר יוסף, באותו שדה שיעקב הכין מתחילה – בקניינה לקבורת יוסף, ובהצבת המזבח שסביבו יווסד המקדש ובסמוך לו תיכתב לבסוף התורה.

יוסף זוכה לחזור ולהופיע בכל התחנות המרכזיות בסיפור נתינתה של התורה – הירידה למצרים וההבטחה לגאולה, היציאה ממצרים וסיום ההתנחלות בכתיבת התורה בארץ. את החשיבות הרבה של יוסף הסבירה השערת התעודות כשזיהתה את רוב עלילת יוסף ואחיו ואת הדגש המיוחד על יוסף עם המקור המכונה “אלוהיסט” (או פשוט ‘E’). המקור הזה מתמקד במקדשי בית-אל ושכם שבנחלת שבטי יוסף, יוסף הוא מגיבוריו הראשיים, והוא דומה בסגנון ובתכנים לספרות המקרא המתמקדת בשבטי הצפון, ובמיוחד שבטי אפרים ומנשה – בני יוסף. לשיטה זו, ההתמקדות ביוסף ובקברו – הסמוך למקדש שכם – היא אך טבעית, ואין פלא שאירועי קבורת יוסף חוזרים ונזכרים לצד מהלכי ההיסטוריה החשובים ביותר.

אלא שמרכזיותה של שבועת יוסף וקבורתו עשויה לקבל גם מובן דתי ולאומי יוצא דופן, לפי הסברו של הרב מרדכי ברויאר. לדבריו, שבועת יוסף לא היתה רק התחייבות לקראת קבורתו בשכם, לצד מקדש ה’ ומקום נתינת התורה בארץ; השבועה כוללת בתוכה גם בשורה נבואית – “פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם”. קבורת יוסף ושבועתו חשובים כל-כך משום שבמשך כל תקופת השעבוד, ובכל הצרות הקשות שתכפו על בני-ישראל, ליוותה אותם שבועתו של יוסף מתוך ידיעה שאכן, בסוף יפקוד אותם אלהים ויעלה אותם אל ארץ האבות. כך הפכו העלאת עצמות יוסף וקבורתן בארץ לסמל של גאולה, ולכן יחזרו ויופיעו בהקשרים לאומיים ודתיים מרכזיים. המרכזיות הזו מלמדת אותנו כי נבואת הגאולה של יוסף, החותמת את החומש והפרשה, החזיקה את ישראל בתקופת משבר, ותמיד עמדה לנגדם כמו אור מנצנץ בקצה המנהרה של שעבוד מצרים.