פרשת וירא מהי מידת סדום

Nov 19, 2019 מנהל פרשת השבוע 0

שמירה על קניין פרטי היא חשובה, אך כאשר היא הופכת לאידיאולוגיה של צרות עין ופסילת החובה המוסרית של צדקה, אנחנו מקבלים את סדום

מהפכת סדום ועמורה | ג’ון מרטין, 1852

סדום היא סמל העיר המושחתת, לא רק בלשוננו; כבר במקרא היא הפכה לדוגמה לעיר החטאים האולטימטיבית שנהפכה בעקבות חטאיה, ומהווה סמל לגורלן המר הצפוי של ערים, מדינות ואימפריות.

“כִּסְדֹם הָיִינוּ, לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ“, מצטט הנביא את ישראל (ישעיהו א,ט); נביא אחר מאשים את אנשי ירושלים: “הָיוּ לִי כֻלָּם כִּסְדֹם וְיֹשְׁבֶיהָ כַּעֲמֹרָה” (ירמיהו כג,יד); ולאחר החורבן מקונן כותב איכה: “וַיִּגְדַּל עֲו‍ֹן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם, הַהֲפוּכָה כְמוֹ רָגַע וְלֹא חָלוּ בָהּ יָדָיִם” (איכה ד,ו).

גם בעמים, הנביא מזהיר את בבל שהיא תהיה “כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה” (ישעיהו יג,יט), ועל עמון ומואב נאמר “כִּי מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה, וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה” (צפניה ב,ט). ואלה הן רק כמה דוגמאות.

אבל מה היה חטאם של אנשי סדום? המקרא סותם ואומר “אַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה’ מְאֹד” (בראשית יג,יג). לפני ההכרעה על עונשם נאמר “זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד” (יח,כ).

אבל על מה הזעקה? תיאור המלאכים המגיעים לסדום והתייחסותם של אנשי העיר אליהם בא בוודאי להמחיש לנו את חטאם, אבל הוא רק מבלבל אותנו יותר: האם החטאים הם בהתאכזרות לאורחים? ושמא בתחום המיני?

הסצנה הסוריאליסטית בה לוט מנסה לשכנע את אנשי העיר לקחת את בנותיו הבתולות במקום את שני האורחים מלמדת הרבה על עולמו המעוות של לוט, אולי בהשפעת אנשי סדום, אבל נועדה מן הסתם להראות את הקיצוניות והביזאריות של אנשי סדום המבקשים, בכמעט-לינץ’ הראשון בהיסטוריה, לדעת את האורחים האקראיים.

מהי מידת סדום?

הנביא יחזקאל, בתוכחתו לבני ישראל, נותן לנו פרשנות – או מסורת – לחטאם של אנשי סדום:

הִנֵּה זֶה הָיָה עֲו‍ֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ: גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה. וַתִּגְבְּהֶינָה וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי”. (יחזקאל טז,מט-נ)

סדום, אומר יחזקאל, הייתה “שבעת לחם”, כפי שאכן ספר בראשית מתאר את כיכר הירדן לפני הפכת סדום ועמורה, “כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה, לִפְנֵי שַׁחֵת ה’ אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה, כְּגַן ה’ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר“.

את תיאור סדום העשירה והיושבת לבטח ניתן לקרוא כהנגדה: ראו-נא, היא הייתה כה עשירה, וכעת כולה “מִמְשַׁק חָרוּל וּמִכְרֵה מֶלַח” (צפניה ב,ט). אך יחזקאל מבין זאת גם כסיבה לחטא וכחלק מעיקרו: סדום הייתה שבעה ושלווה – אבל יד עני ואביון לא החזיקה. זה היה חטאה של סדום: אגואיזם מוחלט.

אך מי שמכיר את ספר בראשית רואה שעוונה של סדום היה הרבה יותר מאשר לא להחזיק יד עני ואביון; ייתכן שיחזקאל הקטין במכוון מבחינה רטורית את עוונה של סדום, כדי לטעון שאנשי יהודה חטאו עוד יותר מאנשי סדום, “כִּמְעַט קָט וַתַּשְׁחִתִי מֵהֵן בְּכָל דְּרָכָיִךְ… אִם עָשְׂתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ, הִיא וּבְנוֹתֶיהָ, כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ” (שם,מז-מח).

אבל רטוריקה אינה עובדת אם אין היא מבוססת על אמת. והאמת כאן היא שלפי יחזקאל אנשי סדום תיעבו אורחים המבקשים לקחת מאוצרות הטבע שהם זכו בהם. כך כותב רמב”ן (בראשית יט,ה):

כוונתם לכלות את הרגל מביניהם, כדברי רבותינו, כי חשבו שבעבור טובת ארצם שהיא ‘כגן ה” יבואו בהם רבים, והם היו מואסי הצדקה… ועל דעת רבותינו היו בהם כל מדות רעות אבל נגמר דינם על אותו העוון, מפני שלא החזיקו יד עני ואביון, כי היו תדירין באותו עוון יותר מכולם. וגם כי כל העמים עושים צדקות עם רעיהם ועם ענייהם; לא היה בכל הגוים כסדם לאכזריות”

וכאן אנו מגיעים לאזכורה של סדום במשנה. מסכת אבות (ה,י) אומרת:

ארבע מידות באדם. האומר: שלי שלי, שלך שלך – זו מידה בינונית. ויש אומרים: זו מידת סדום. שלי שלך ושלך שלי – עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך – חסיד. שלך שלי ושלי שלי – רשע”

הפער בדעות לגבי “שלי שלי, שלך שלך” מדהים. יש מי שרואה אותו כמידה בינונית – ויש מי שרואה אותה כמידתה של סדום, כלומר חטא כה חמור שעיר הנוהגת בו מקבלת עונש של הפיכה. כיצד ניתן להבין פער כה קיצוני לגבי אותה אמירה?

ייתכן שאפשר להעמיד אותה כיחס לקניין הפרטי בכלל, על פי שני ארכיטיפים: אדם סמית, ואיין ראנד.

אדם סמית והקפיטליסט טוב הלב

אדם סמית, הפילוסוף הסקוטי בן המאה ה-18, פרסם שני חיבורים עיקריים. ב-1776 יצא לאור ספרו: “מחקר בדבר טבעו וסיבותיו של עושר האומות” (או בקיצור: עושר העמים) – ספר מופת שהעמיד על טבעו החיובי של השוק ועל כך שהוא מבוסס על אנוכיות ולא על רצון.ו מצפים לארוחת ערב”, כתב סמית, “לא מתוך הסתמכות על טוב לבם של האופה, של מבשל השיכר ושל הקצב, אלא בהסתמך על האינטרס העצמי שלהם”. מערכת השוק והתחרות בין הפרטים גורמת לכך שאנשים יטרחו עבורנו ויעבדו עבורנו, לא מתוך ציפייה לעזור לנו אלא משום שזה מה שעוזר לעצמם. השוק, אם כן, מבוסס על אנוכיות, המבוססת כמובן על הקניין הפרטי: שלי שלי, שלך שלך.

אך יותר מעשור לפני כן, בשנת 1759, יצא לאור ספר אחר שלו, “תאוריה של הרגשות המוסריים”. בספר הזה עומד סמית על מושג הסימפטיה וההזדהות עם אחרים, כמאפיין מרכזי בהתנהלותנו בעולם.

פרשנים רבים תהו על הפער בין ה”אדם הכלכלי” של עושר העמים לעומת ה”אדם הסימפטי” של הספר הקודם: מה תורם לעולם, האם האנוכיות או הסימפתיה? למעשה, אין כאן סתירה. יש באדם גם כוחות אנוכיים וגם כוחות סימפתיים. האדם הוא טוב מטבעו וגם אנוכי מטבעו.

אבל אפילו החסיד האומר “שלי שלך ושלך שלך” נסמך על קיומו של “שלי”, של רכוש פרטי שאדם עובד עליו ושומר עליו. יתרה מזו: “צדיקים“, אמר האמורא הארצישראלי ר’ אלעזר, “ממונם חביב עליהן יותר גופן; וכל כך למה, לפי שאין פושטים ידיהם בגזל” (בבלי סוטה יב ע”ב).

אדם סמית מציג בפנינו את הרכוש הפרטי במידה הבינונית. האופה והקצב שומרים על “שלי שלי”, אך אין הם מחריבים את העולם אלא בונים אותו; ואין בדבר כדי להסתייג מרצון להיטיב לאחרים.

וכך הוא במציאות: עשירים רבים שבנו את הונם מתוך אותה קנאות לרכוש פרטי, גם פיזרו אותו לעניים במידות ענק. די אם נזכיר את רוקפלר, האדם העשיר ביותר בהיסטוריה ופילנתרופ בקנה מידה ענק; אנדרו קרנגי, שצבר הון רב ותרם כמויות אדירות לצדקה ולמיזמים חברתיים ופוליטיים (קרנגי בז לעשירים הלוקחים איתם את הונם לקבר); ובימינו: ביל גייטס, מארק צוקרברג, וורן באפט ורבים אחרים.

איין ראנד והאגואיסט הרציונלי

אל מול אדם סמית ניתן להעמיד את איין ראנד. אחד ממוקדי הפילוסופיה שלה הוא האנוכיות, או “אגואיזם רציונלי”: אדם צריך לדאוג לעצמו ולא לאחרים. ראנד בזה לאלטרואיזם: “על אף שהאלטרואיזם מצהיר ש’טוב יותר לתת מאשר לקבל’ זה לא עובד כך בפועל. מצבם של הנותנים אף פעם לא טוב יותר; ככל שהם נותנים, כך דורשים מהם יותר; תלונות, האשמות וכינויי גנאי הם התגובה היחידה שהם מקבלים כתוצאה מהוצאה לפועל של מידות האלטרואיזם”, כתבה ראנד. ובמקום אחר אמרה: “אלטרואיזם אינו עולה בקנה אחד עם חופש, עם קפיטליזם ועם זכויות הפרט”.

קל לראות את ראנד כמייצגת את “מידת סדום”: מה לעובר אורח בביתי? אין לי כלפיו כל חובה מוסרית. גם מארי רות’בארד, מהבולטים בתנועה הליברטריאנית האמריקאית (שהיה תקופה מסוימת חסיד של ראנד עד שעברו חתולים שחורים ביניהם ודרכיהם התפצלו, בין השאר כשלתדהמתה של ראנד נשא רות’בארד אישה דתית), גרס שאין לאדם כל חובה מוסרית כלפי עוברי אורח. למעשה ההצדקה שלו להפלות השוותה את ההפלה לגירוש אדם שהתנחל בביתך: ייתכן שהוא ימות בחוץ, אבל זה לא עניינך.

אכן, יש לסייג את הראייה הזו. ראנד הגדירה “אלטרואיזם” באופן ייחודי, כהעמדה של הזולת על פני האני; היהדות עצמה מתנגדת גם היא כידוע לאלטרואיזם מהסוג הזה, המזוהה יותר עם הנצרות.

ראנד לא שללה צדקה מכול וכול, אלא העדיפה בדרך כלל לטעון שהיא נושא שולי, ושלתת צדקה לאנשים ש”ראוי לעזור להם” זה בסדר. ועדיין, ראנד טענה בתוקף, אין בכך שום חובה מוסרית. נראה שדעותיה השליליות של ראנד על הדת מקבלות את תמונת הראי שלהן בדעתם של חז”ל על גישות אנוכיות-אידיאולוגיות מעין אלה של ראנד.

וכך ניתן להבין את דברי מסכת אבות. שמירה על “שלי שלי” בנוסח אדם סמית היא חשובה ומידה בינונית וסבירה, ובוודאי טובה יותר ממציאות של עמי ארצות שאינם זהירים ברכוש אחרים כמו שאינם זהירים ברכושם (הקיבוץ, מן הסתם, הוא דוגמה טובה לערבוביה שכזו ברכוש הפרטי). היא אף יכולה להוות בסיס לדרכי חסידות של “שלי שלך”. אך כאשר היא הופכת לאידיאולוגיה של קפיצת יד וצרות עין, ופסילת החובה המוסרית של צדקה לאחרים, הרי זו מידת סדום.