פרשת וישלח על המלחמה

Dec 16, 2019 מנהל פרשת השבוע 0

המאבק בין יעקב לאיש המסתורין מעורר שאלות: האם המאבק הוא בין אדם לאדם או בין אדם למלאך? האם המאורע מסכם את העבר או מטרים את העתיד? מה המשמעות של המאורע כאות וסמל להיסטוריה העתידית של צאצאי יעקב?

בתום ההכנות של יעקב למפגש עם עשיו, מתרחש המאבק מעורר ההוד:

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.
וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.
וַיֹּאמֶר: שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר.
וַיֹּאמֶר: לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מַה שְּׁמֶךָ?
וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב.
וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל. כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.
וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר: הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ.
וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי?
וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם.
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל, כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.
וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל, וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ.
עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.[1]

רב הסתום על הנגלה במאורע הזה. מי הוא האיש? האם המאבק הוא בין אדם לאדם או בין אדם למלאך? האם המאורע מסכם את העבר או מטרים את העתיד? מה המשמעות של המאורע כאות וסמל להיסטוריה העתידית של צאצאי יעקב? דווקא מכיוון שאין תשובות במקרא לשאלות הללו, מתעצם מתעצמת ההתרחשות בתודעתנו. אותי היא מובילה להתבונן במושג ה’מאבק’ כשהוא לעצמו, ב’קרב’, ב’מלחמה’.

מייקל וולצר – פילוסוף אמריקאי יהודי – כתב ספר: ‘מלחמות צודקות ולא צודקות’. הטיעון הפותח את הספר הוא, כי יש נטייה לשתוק על המלחמה. פתגם לטיני אומר: Inter arma silent leges – בעת מלחמה ידום החוק. לא רק החוק, אלא המוסר, והשפה. אלא שמנגד, כך מורה וולצ’ר, הדיבור על המלחמה רווי בשיפוטים מוסריים. המילים המשמשות בשיחה על המלחמה, כוללות בחובן שיפוטים מוסריים. ‘נאמנות’, ‘מסירות’, ‘טוהר מידות’, ‘בושה’, ‘פיתוי’, ‘בגידה’, ‘תוקפנות’, ‘הגנה עצמית’, ‘השכנת שלום’, ‘אכזריות’, ‘קשיחות’, ‘מעשי זוועה’, ‘טבח’. כל אשכול המילים האלה, שייך לדיבור על המלחמה. עדיף להתגבר על הנטייה לשתוק על המלחמה, להמיר אותה בדיבור המתבונן ומברר ושוקל ומגדיר.[2] אני מקבל את העמדה הזאת, ומתבונן על המאבק של יעקב ככלי להנהרת משהו בשדה ‘המלחמה’.

בואו ונתקדם צעד אחד נוסף, בניסיון לגעת במה שבדרך כלל אנחנו לא מעיזים לגעת. ‘המלחמה’ מצטיירת בתודעתנו כשדה אפל, מושגים כ’צער’, ‘כאב’, ‘בכי’, מצטרפים למושגה. אבל יש גם אפשרות אחרת:

וַיֵּצֵא אַבְנֵר בֶּן נֵר וְעַבְדֵי אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל, מִמַּחֲנַיִם גִּבְעוֹנָה.
וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעַבְדֵי דָוִד יָצְאוּ וַיִּפְגְּשׁוּם עַל בְּרֵכַת גִּבְעוֹן יַחְדָּו, וַיֵּשְׁבוּ אֵלֶּה עַל הַבְּרֵכָה מִזֶּה וְאֵלֶּה עַל הַבְּרֵכָה מִזֶּה.
וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב: יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ.
וַיֹּאמֶר יוֹאָב: יָקֻמוּ.
וַיָּקֻמוּ וַיַּעַבְרוּ בְמִסְפָּר שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל, וּשְׁנֵים עָשָׂר מֵעַבְדֵי דוִד.
וַיַּחֲזִקוּ אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ וְחַרְבּוֹ בְּצַד רֵעֵהוּ, וַיִּפְּלוּ יַחְדָּו, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא חֶלְקַת הַצֻּרִים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן.[3]

מה קרה כאן? משחק? מלחמה? משחק שהשתבש? משחק שאסור לשחק אותו? יוהן הויזנגה, ההיסטוריון ההולנדי, כתב את הספר ‘האדם המשחק’. טענתו היא כי המשחק הוא אבי התרבות. בפרקים העוסקים במשחק ומלחמה, הוא מראה כי בשפות רבות המונחים ל’מלחמה’ ול’משחק’ – זהים.[4] אם משתחררים מהדפוסים הרגילים, מגלים כי מרבית המשחקים הם מלחמות. מכאן אפשר להסיק כי גם המלחמות יש בהן מרכיב משחקי. המחשבה הזאת נראית מאיימת, בלתי מוסרית, מסוכנת. אבל רק מחשבה שכזאת יכולה להוביל לפיתוח המשוואה. כפי ש’משחק’ יכול להתקיים רק אם ישנם חוקי משחק והוא מתנהל על פיהם, כך גם ‘המלחמה’ צריכה להיות כפופה לחוקי המשחק שלה. אם המלחמה היא חור שחור מבחינה מוסרית, אזי לא יהיו בה כללים – ואז המצב חמור יותר.

בואו ונעיז ונתקדם צעד אחד נוסף. ה’מלחמה’ היא מושג מצטרף על ידי ניגוד למושג ה’שלום’. בדרך כלל, אנחנו רואים את ה’שלום’ כמושג החיובי, ואת ה’מלחמה’ כמושג השלילי. האם אפשר לראות גם הפוך, לראות ערך חיובי במלחמה? כך כותב ניטשה:

היו נא לי אנשי חיל, אשר עינם תמיד שוחרת אויב – את אויבכם שלכם, ויש מכם היודע שנאה ממבט ראשון.
את אויבכם שלכם עליכם לחפש, את מלחמתכם שלכם עליכם לערוך, על רעיונכם, ואם ינוצחו רעיונכם, אזי יושרכם יריע ניצחון גם על כך!
השלום אהבו כאמצעי למלחמות חדשות. ואת השלום הקצר יותר מן הארוך.
לא העבודה היא עצתי לכם, כי אם הקרב. לא השלום היא עצתי לכם, כי אם הניצחון. תהא עבודתכם קרב, יהא שלומכם ניצחון![5]

ברוח הדברים האלה כתב הרב קוק, בעקבות מלחמת העולם הראשונה:

כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו. היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממדת מיתת צדיקים המכפרת, עולים הם למעלה בשורש החיים ועצמות חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו. ואח”כ כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש ורגלי משיח מתגלים ביותר, ולפי ערכה של גודל המלחמה בכמותה ואיכותה ככה תגדל הצפיה לרגלי משיח שבה. [6]

אני מניח שחלק מהקוראים – אולי רובם – מזדעזעים מדברי ניטשה והראי”ה, אולי אף רואים בהם ביטוי לפשיזם, ללאומנות. אני מציע להתגבר על הרתיעה, ודווקא בעיני המתנגד להיגדים האלה – להתבונן בהם. שלילה טוטאלית שלהם, מובילה לשלילת המלחמתיות בכלל בחיים. המאבק, התחרות, הרצון להוביל ולהבקיע. יש כאלה ההולכים בדרך זו, ומגיעים אף לניסיון לעצב משחקי ילדים שאין בהם תחרות, שיש בהם רק שותפות, מילים רכות, רגשות חיוביים. מי שמקשיב לדברי ההוגים האלה, יכול להגיע לאזור אחר: להפריד בין המלחמה הרעה הפוגעת באחר, ובין המלחמה הטובה – הספורטיבית, זו שיש בה חוקים עליהם אסור לעבור, כרטיסים צהובים ואדומים על חציית גבולות האלימות. יש מלחמה שאדם נאבק מול עצמו, להשיג מעל ליכולתו, להתאמץ.

יעקב נאבק באיש, רגלו נוקעת. זה לא טוב, אבל לא נורא. גם בספורט אפשר להיפצע. המאבק שלו אין בו שפיכות דמים, יש בו הפיכה של האיש התם יושב אוהלים לאיש המוכן למאבקי החיים. שמו החדש ‘ישראל’ – משקף את ההתפעלות מהיכולת לשרות עם אלוהים ועם אנשים, להתמודד, לא להישבר. המאבק שלו הופך לסמל עבור בניו, סמל לעמידה איתנה, ללא וויתור, גם מול כוחות גדולים וחזקים ממך. חכמים הלכו צעד נוסף, ויצרו מושג חדש ‘מלחמתה של תורה’. זו מלחמה על הדעת, על האמת. היא נעשית בבית המדרש, מתוך חיפוש משותף אחר הנכון. אבל אין בה וויתור, יש בה שאלות קשות המצריכות כל ‘שחקן’ לתת תשובות, לחדד את העמדה, לדעת שאי אפשר לזרוק מילים סתם. מוסריותו של האדם נמדדת ביכולת להיות רגיש לזולת, לא לפגוע בו – לא במעשה ולא במילים. אבל היא איננה מחייבת רכות וויתור על מאבק ומלחמה והישג וניצחון.