פרשת חיי שרה ומותה

Nov 26, 2019 מנהל פרשת השבוע 0

רבקה מרווה את צמאונו של עבד אברהם (ניקולא פוסן, 1626)

פרשת חַיֵּי שָׂרָה היא פרשת השבוע החמישית בספר בראשית, המתחילה בפרק כ”ג, פסוק א’ ומסתיימת בפרק כ”ה, פסוק י”ח. הפרשה נפתחת במותה של שרה ומתארת את חייו הבוגרים של יצחק עד מות אביו אברהם.

תוכן עניינים

מות שרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרשה נפתחת בתיאור מותה של שרה אשת אברהם. אברהם סופד לה ומבקש לקבור אותה בחברון ולשם כך הוא רוכש, בכסף מלא מאת עפרון החיתי, את מערת המכפלה. הדין ודברים עם עפרון ובני חת אודות הרכישה מתוארת בהרחבה בחלקה הראשון של הפרשה.

ציון קברה של שרה אמנו במערת המכפלה

מציאת שידוך ליצחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר הפרשה הוא תיאור שליחותו של עבד אברהם (הגישה המקובלת בחז”ל זהו אליעזר, אך במדרש הראובני נכתב שהמדובר בעבד אחר בשם אליהו) בידי אברהם למצוא אישה ליצחק. אברהם מתנגד לכך שיצחק יקח אישה מבנות כנען, ולכן הוא שולח את עבדו אל משפחתו שבארם נהריים. העבד מגיע למקום ונושא תפילה אל ה’ בבקשת סיוע למציאת אישה ראויה ליצחק, ואף קובע מבחן בו יתברר מי היא האשה הראויה: העבד יבקש להשקות אותו, והאשה הראויה ליצחק היא זו שתסכים ואף תציע להשקות את גמליו.

מיד בסיום תפילתו מגיעה רבקה אל הבאר, וכשהוא מבקש ממנה להשקותו, היא מסכימה ואף מציעה מיוזמתה להשקות גם את גמליו. לאחר סיום השקאת הגמלים ממהר העבד להעניק לרבקה תכשיטים ומתנות, שואל אותה למשפחתה, ומבקש ממנה להתארח בבית משפחתה. רבקה מספרת לעבד כי היא ממשפחת נחור (אחי אברהם), והעבד בא לבית משפחתה. לאחר דין ודברים עם בני משפחתה, בני המשפחה מסכימים להשיא את רבקה ליצחק, אך מציעים כי רבקה תלך לארץ כנען מאוחר יותר, בעוד עבד אברהם מבקש לקחת את רבקה מיד. לבסוף מחליטים בני המשפחה לקרוא לרבקה ולשאול אותה לדעתה, והיא מביעה את הסכמתה ללכת עם עבד אברהם.

העבד לוקח את רבקה איתו לארץ כנען, ושם היא נישאת ליצחק, המגלה כלפיה אהבה ומתנחם בכך מפטירת שרה אימו. פרשה זו של נישואי רבקה ליצחק היא ארוכה במיוחד, וכוללת חזרה משולשת על המבחן אותו ערך אליעזר לרבקה: פעם ראשונה בעת התכנון, פעם שנייה בעת המעשה, ופעם שלישית בעת סיפור הדברים למשפחת רבקה, כאשר ישנם מספר שינויים בין תיאור המעשה בפועל לבין סיפור הדברים למשפחת רבקה.

נישואי אברהם לקטורה וירושתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמשך הפרשה מסופר על אחרית ימיו של אברהם: אברהם נושא אישה נוספת ושמה קטורה, ומוליד ממנה שישה בנים. את ירושתו הוא מוריש ליצחק בלבד, ואת שאר הילדים (‘בני הפילגשים‘) הוא משלח עוד בחייו ל”ארץ קדם” לאחר שהעניק להם ‘מתנות’.

אברהם נפטר בן 175, ונקבר במערת המכפלה על ידי בניו יצחק וישמעאל. לאחר מות אברהם מברך אלוהים את יצחק, ויצחק מתיישב בבאר לחי ראי. על פי התארוך המקראי, פטירת אברהם אירעה למעשה לאחר הולדת יעקב ועשו (שנולדו בגיל 160 של אברהם), המתוארת בפרשה הבאה, פרשת תולדות.

הפרשה נחתמת בפירוט תולדותיו של ישמעאל, צאצאיו ומקום מגוריו, ופטירתו של ישמעאל בגיל 137. גם פטירתו של ישמעאל מתרחשת למעשה זמן רב לאחר המאורעות המתוארים בתחילת פרשת תולדות (יעקב ועשיו נולדו בשנת 74 לישמעאל).

“יפה שיחתן של עבדי אבות”[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק כ”ד, המוקדש במלואו לבחירת רבקה ליצחק ישנה חזרה משולשת על המבחן שעורך עבד אברהם לרבקה. פרשני המקרא עמדו על כך, וניסו להסביר מדוע הסיפור חוזר על עצמו שלוש פעמים, בעוד פרשיות אחרות בתורה נכתבו בקיצור משמעותי. מדרש רבה מכנה זאת: “יפה שיחתן של עבדי אבות, מתורתן של בנים” (פרשה נ”ט).

ישנם מספר הבדלים בין סיפור המעשה בפועל, לבין תיאור הדברים מפי עבד אברהם למשפחת רבקה לאחר מכן. שינוי מהותי בין שני החלקים הוא תיאור אליעזר מאוחר יותר כי שאל את רבקה לשמה ולמשפחתה קודם שנתן לה תכשיטים ומתנות, בעוד למעשה סדר הדברים היה הפוך. להלן חמש דוגמאות להבדלים:

דוגמה	תיאור האירוע בתורה	סיפור מפי עבד אברהם	הסבר אפשרי
1.	וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, וַה’ בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם בַּכֹּל (א)	וַה’ בֵּרַךְ אֶת-אֲדֹנִי מְאֹד, וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן-לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים. וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ, וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ (ל”ה-ל”ו)	מצביע על כדאיות נישואי רבקה לבן אברהם, כדי לשכנע את בני משפחת רבקה להסכים לנישואים
2.	לֹא-תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק (ג’-ד’)	לֹא-תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי ישֵׁב בְּאַרְצוֹ. אִם-לֹא אֶל-בֵּית-אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל-מִשְׁפַּחְתִּי, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי (ל”ז – ל”ח)	הרמב”ן מציע שני פירושים: “כי גם באנשי ארצו לא יחפוץ, רק במשפחתו… או שהיה העבד אומר כן לכבדם, שישמעו לו”. פירוש ראשון: העבד מוסיף על מה שנאמר לו; אברהם דיבר על ארץ מולדת, והוא מדייק לגבולות המשפחה בלבד. פירוש שני: העבד נהג בדיפלומטיות וביקש להחמיא למשפחת אברהם בהצגתם כאפשרות נחשקת. בשניהם מוותר העבד על הגדרת חרן כמולדתו של אברהם.^[1]
3.	ה’ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם, וַעֲשֵׂה-חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם (י”ב)	ה’ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אִם-יֶשְׁךָ-נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ…. וְאָמְרָה אֵלַי גַּם-אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב – הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-הֹכִיחַ ה’ לְבֶן-אֲדֹנִי (מ”ב-מ”ד)	חסד לעומת הצלחה והוכחה
4.	וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי, וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל-יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם-כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשֹּׁקֶת, וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר לִשְׁאֹב, וַתִּשְׁאַב לְכָל-גְּמַלָּיו (י”ח-כ’)	וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ, וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה, וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה (מ”ן)	פירוט לעומת תמציתיות
5.	וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה’ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי ה’ בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי (כ”ז)	וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה’ וָאֲבָרֵךְ אֶת-ה’ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת-בַּת-אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ (מ”ח)	חסד לעומת הנחיה בדרך האמת