פרשת לך לך: נדודי אבות סימן לבנים

Oct 19, 2018 מנהל Featured 0

מסעות אברהם בארץ נראים במבט ראשון חסרי הקשר. אך שמציירים אותם על מפה מתברר שאברהם שירטט לזרעו את גבולות הארץ

פגישת אברהם ומלכיצדק | ציור קיר מאת פיטר פול רובנס

אברהם (או, נכון לעכשיו, אברם) פותח את הסיפור המיוחד שלנו – סיפורו הארוך של עם ישראל. ואולם אם נתבונן ברצף סיפורי אברהם כמכלול נגלה שהם מורכבים מהרבה סיפורים קצרים ועוקבים, שביניהם לא תמיד יש קשר יציב או הכרחי. בניגוד לנובלה הארוכה של יוסף ואחיו, למשל, שכל חלק בה מוביל לחלק הבא, וכל החלקים קשורים זה בזה באמצעות פרטים מוכמנים או אלמנטים סיפוריים – סיפורי אברהם בקושי מתחברים זה אל זה. אפשר להדגים זאת על ידי הוצאה היפותטית של סיפור אחד ממכלול הסיפורים – ברוב המקרים הרצף הסיפורי לא נפגע באופן משמעותי. כך למשל, הסיפור ממשיך בלי חסרון עלילתי שמפריע להבין אותו גם אם לא הייתה נכרתת ברית בין אברהם לאבימלך, או אם לא היינו יודעים על מלחמת המלכים ועל הנצחון של אברהם שהושיע את לוט משוביו.

חז”ל והמפרשים הרגישו בחיבורים הרופפים יחסית בין הסיפורים הקצרים המאפיינים את תיאור נדודיו של אברהם בתורה. הם הקשו, למשל, על מקומו של מעשה הירידה מצרימה מיד לאחר בואו של אברם לכנען, או ניסו להסביר את היחס בינו לבין סיפור הפרידה מלוט שמתרחש מיד אחריו. פערים ניכרים בולטים כבר עם תחילת סיפורו של אברהם – דבר לא מסופר על נדודיו בין יציאתו מחרן, שנמצאת במערב כורדיסטן של ימינו, לבין הגעתו לשכם, מרחק של כ-800 ק”מ משם. נראה שהתורה רומזת למעשיות נדודים כאלה, שכנראה סופרו בעל פה, כשהיא מכנה את עבדו של אברהם “דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר” (פרק טו, פסוק ב), ומכאן קשר מסוים לדמשק – אחת התחנות המרכזיות בדרך החוצה את סוריה מחרן לכנען, שלא זכו לפרק משלהן במעשי נדודי אברהם שבתורה.

למזבחות אבות רבים

המצב הספרותי הזה, שבו פערים וקשרים רופפים יחסית, הביא מספר חוקרים לתאר מחדש את אופן יצירת מחרוזת סיפורי אברהם. בראשם אפשר לציין את הרמן גונקל, שהגיע אל ספר בראשית עם גישות מתחום חקר אגדות הפולקלור. גונקל וממשיכיו טענו שהסיפורים הקצרים על אברהם הם ליקוט, כשהמרכיבים שלוקטו אל הכתב היו ביסודם אגדות שעברו בעל-פה. כאלה הן למשל האגדות בדבר ייסוד מקדשים (שכם, בית אל, חברון, הר המוריה) המייחסות לאברהם את ייסוד המזבח המקומי וקידוש האתר באמצעות קריאה בשם ה’. אותם מקומות זוכים אחר כך לאגדות ייסוד מזבח או מצבה גם על ידי יעקב, המציב מצבה בבית אל וקונה חלקת קרקע בשכם, שם הוא גם מבער את העבודה הזרה ומקריב נדרים.

החזרה הזו מוכיחה, לדעת גונקל וסיעתו, כי אגדות הייסוד של המקדשים הללו (שאכן התקיימו כמקדשים פעילים בתקופות ארוכות) יוחסו באגדות שבעל-פה לאבות שונים בהזדמנויות שונות, והליקוט שלהם הוא איסוף והעלאה על הכתב של החומר הפולקלוריסטי שנוצר ונמסר על-פה. גם את החיבורים הרופפים יסביר גונקל באופן דומה – לשיטתו, הליקוט של סיפורי אברהם לא הבשיל לכדי יצירת נובלה עשירה ודרמטית כמו בסיפור יוסף ואחיו, ונותר במעין שלב ביניים של אסופת קטעים, מסודרים באופן מינימלי שמאפשר רצף הגיוני.

בין אם נקבל את דבריו ובין אם לא, הרי הזכרנו שאת נדודיו של אברהם עד לשכם החליטה התורה להותיר בחוץ, כשהם רמוזים בלבד. הפרט הזה מראה שגם אם כל מחרוזת אברהם היא לקט, יש מאחורי מלאכת הסידור שלה כוונת מכוון שהחליטה אילו חלקים להכניס ואיך לסדרם. מהו הגורם המארגן, אפוא, של סיפורי הנדודים של אברהם?

סיסמת הכניסה

כפי שלימדה נחמה לייבוביץ’, אחד האמצעים שבהם הסיפור הקצר במקרא מדגיש את הנושא ואת המסרים שלו הוא המילה המנחה. חזרתה של מילה שוב ושוב בסיפור קצר מדגישה את מרכזיותה, בייחוד כלפי המאזינים להקראה בעל-פה, השומעים שוב ושוב את אותה המילה עד שהיא מושכת את תשומת ליבם. מסיבה זו ניתן להתייחס למילה הזו כמילה המנחה את הקריאה ומכווינה את הבנת הסיפור. הרב אלחנן סמט, שהלך בדרכה, הראה שעם פתיחת סיפורי אברהם, בראשה של פרשת לך לך, חוזרת המילה “ארץ” שש פעמים, בשלושה צמדים:

לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ… אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ…

וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.

וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ… וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ.

ומיד לאחר מכן, במופע השביעי של המילה, מקבל אברהם לראשונה את הבטחת הארץ:

וַיֵּרָא ה’ אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת.

הפתיחה הזו מדגישה נושא מרכזי מאוד בסיפורי אברהם – הארץ. נדמה שאבן הדומינו הראשונה בפתרון החידה נמצאת כאן: התורה נותנת בידינו את המפתח, את סיסמת הכניסה “ארץ”. את מרכזיותה של ירושת הארץ בסיפור אברהם הדגיש מאוד משה דוד קאסוטו, שנפטר בעת שכתב את פירושו לספר בראשית והותיר אותו כשהוא מסתיים בפרשתנו, פרשת לך לך. בדרכו, נביט בסדר התחנות של אברהם בפרשתנו.

צמד התחנות הראשונות של אברהם בכנען הן שכם (יב, ו) ובית אל (שם, ח). בשני המקומות אברהם בונה מזבח וקורא בשם ה’. משם אברהם פונה דרומה, למצרים, ובשובו משם חוזר אל בית אל, שם לוט נפרד מעליו, ואברהם מקבל את הציווי “קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ” (יג, יז) ופונה אל חברון. לאחר מכן יוצא אברהם למלחמה מחברון לשם הצלת לוט השבוי, והוא רודף את חיל מלך שנער וסיעתו עד דן, ועד “חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק” – צפונית לדמשק. בשובו מן המרדף בצפון הוא פוגש את מלכי-צדק מלך שלם – אשר על פי הסברים רבים היא היא ירושלים.

משרטט את הגבולות

מסעותיו הראשונים של אברהם הם, אפוא, תחנות מרכזיות המייצגות את גבולות ארץ ישראל. התחנות הראשונות הן שכם ובית אל, עריהם המרכזיות של שבטי הצפון מנשה ואפרים, שהן גם התחנות הראשונות במסעו של יהושע מיריחו לפנים הארץ. יהושע כובש תחילה את העי ובית אל, ואז מקים את המזבח בהר עיבל, מול שכם, ממש כאברהם בשעתו.

לאחר שהוא חוצה את הנגב דרומה אברהם שב ממצרים ופונה אל חברון, עירו המרכזית של שבט יהודה. המסע דרומה אינו המסע היחיד, ואברהם מבצע מסע מלחמה נוסף צפונה, שהתחנות שבו הן גבולותיו הצפוניים של ישראל העתידי – דן (שבאותה שעה כלל לא נקראה כך!) ואף צפונית (“משמאל”) לדמשק – גבולה של ממלכת ישראל בשיאה, כשהצליחה לגבור על ארם. מהלך קביעת מקומו של אברהם בעריהם המרכזיות של השבטים הדומיננטיים, לצד מסעות אל הגבול הדרומי והצפוני של ישראל, מסתיימים יחד בהגעה אל ירושלים, מרכזה של הממלכה המאוחדת.

לאור סדר זה ביקש קאסוטו להדגיש את התפקיד של ארגון סיפורי אברהם סביב גבולות ארץ ישראל העתידית ותחנות הכיבוש המרכזיות שלה. מסעות אברהם בארץ אינם רק אוסף אגדות על-פה שקובצו בתקופה מאוחרת כלקט, אלא יצירה מאורגנת והרמונית סביב מסר ברור: הבטחת הארץ לזרעו של אברהם מתממשת כבר על ידיו בכיבוש סמלי, שמבטא את ההשתלטות העתידית של ישראל על ארצם. מעתה ברור מדוע פרשיות אברהם פותחות במילה המנחה “ארץ” – הן מרוכזות סביב ירושת הארץ. ולא לחינם מסתיים המסע הסימבולי לירושת הארץ עם פגישתם של אברהם ומלך שלם; ירושלים (שזה כנראה אזכורה המפורש היחיד בתורה) מקבלת את התפקיד המרכזי בתור השלב האולטימטיבי של הבטחת הארץ לאברהם, ובה עתיד להתממש הייעוד העיקרי של הגשמת ברית האבות