קיצור תולדות ההגדה של פסח \ שמואל אביב

Mar 27, 2021 מנהל Featured, יהדות 0

התורה והתנ”ך מרבים להזכיר את אלהים שהוציא את ישראל ממצרים. כך מצווה התורה על חגיגת הפסח בספר שמות פרק י”ג פסוקים ו’ עד ט’: “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג ליהוה: מצות יאכל את שבעת הימים ולא – יראה לך חמץ ולא – יראה לך שאר בכל – גבולך: והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה יהוה לי בצאתי ממצרים”.

זהו, בזה מסתכמת הוראת התורה. לא קריאה בהגדה, לא שירת די – דיינו וחד גדיא, אין אזכור לגפילטע פיש ולקניידלך, ובטוח שלא מוזכר מרור בשום מקום בתורה ובתנ”ך. מה שכן, מספר פעמים מוזכר חג הפסח כמועד עליה לרגל ולהקרבת “קורבן הפסח”.

אז איך באמת חגגו אבותינו את הפסח, ואיך ומתי התפתחה ההגדה והפכה להיות המוטיב המרכזי בערב החג – מועד שלא מוזכר כלל בתורה?

כאן המקום לציין, שהתורה איננה כלל מורה הנבוכים של היהדות, ומאז ימי גלות בבל, התמסדה לה יהדות חדשה המבוססת על התורה שבעל פה ועל התלמוד שהתפתח ממנה. לא נכנס כאן לסיבות שגרמו לתהליך ההתנתקות של גולי בבל מהתורה כמרכז האמונה והמצוות. נציין רק שלמעשה התנאים – מייסדי וכותבי התלמוד הבבלי, זנחו את התורה ופיתחו דת משלהם שהיא דת היהודים – אנשי שבט יהודה, פשוט משום שהתורה כפי שהיא הייתה מוכרת להם, פשוט לא התאימה יותר לנסיבות חייהם. כשאין כהנים, ואין מזבח, ואין הקרבת קורבנות, פשוט אין דרך לקיים את מצוות התורה. מי שהתעקש להמשיך את קיום המצוות, ונוהגים עד היום בהתאם למצוות התורה אלה הם הקראים והשומרונים, שהממסד הרבני – אורתודקסי אינו מכיר ביהדותם.

תקופת בית ראשון לא מספקת לנו שום מידע על הצורה שבה נחגג הפסח במחוזות שבטי ישראל. יש להניח אבל שבמידה והאבות צייתו למצוות התורה, הם סיפרו לבניהם את סיפור יציאת מצריים כפי שהם שמעו אותו מאבותיהם שלהם, כל אחד כיד זכרונו ודמיונו הטובה עליו, שהרי לא היה שום מסמך היסטורי כתוב שאפשר נוסח אחיד של הסיפור. יש להניח שליל הקרבת קורבן הפסח, היה הלילה שבו סופרו הסיפורים סביב המדורה שעליה ניצלה בשר הטלה המסכן שהועלה לקורבן במקדש. התורה איננה מזכירה את המועד שיש להקריב בו את קורבן הפסח. היה זה התלמוד שקבע לראשונה שהערב שבו יוקרב קורבן הפסח יהיה הערב שבו יסופר ביציאת מצרים. וכך אומר התלמוד: “והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה – בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך”. פרשנויות מאוחרות לאמירה הזאת קבעו שיהיה זה בערב היום הראשון לשבעת ימי הפסח.

מצוות “והגדת לבנך”, לא הגדירה את גבולות הסיפור, וכאמור השאירה בידי כל ראש בית אב לספר את הגירסה שלו, בהתאם למסורת המשפחתית שלו. מאחר ולא היה כל “מפרט טכני” שלימד את החוגגים איך צריך לחגוג, כל אחד חגג את החג על פי דרכו והבנתו.

ניתנת האמת להאמר, שבהעדר מוחלט של ספר תפילות, או תפילות כתובות ואחידות בכלל, ובהתחשב בעובדה שעד לפעם הראשונה שבה נכתב התנ”ך בימי עזרא, לא היה כלל נוסח כתוב של התורה והתנ”ך, הרי שסביר להניח ש”תפילה” הייתה שיחה שבין האדם לאלהיו ללא מתווכים וללא הוראות ומסגרות מחייבות. אומר הרמב”ם בהלכות תפילה א’, א’): אם היה רגיל – מרבה תחינה ובקשה, ואם היה ערל שפתיים מדבר כפי יכלתו… וכן היה הדבר ממשה ועד עזרא”.

יש עדויות על כך שהיו מי שהתפללו מדי יום ובשעות קבועות ב ד’ אמותיהם, כל אחד לפי דרכו. האחרים התפללו רק כשהרגישו צורך בסיוע של הכח העליון בו הם האמינו.

עזרא הסופר, שהיה למעשה מושל יהודה מטעמו של המלך כרש, לקח על עצמו את המשימה הכבדה של החזרת האמונה באלהים לאוכלוסיית שבט יהודה שישבה על אדמתה. הוא היה זה ששיקם את חומות ירושלים ואת המקדש, הביא עמו מהגלות את צאצאי הכהנים משבט לוי, וחידש את עבודת המקדש. הוא גם יזם את פרוייקט כתיבת התורה והתנ”ך, בנה במה מוגבהת בכיכר העיר שמעליה הוא הקריא לקהל הנרגש בפעם הראשונה בהיסטוריה את התורה הכתובה. ההיגיון אומר שלא ניתן היה לקרוא את כל התורה באסיפה אחת. הגיוני יותר שהקהל זכה לשמוע משהו כמו פרק בשבוע, והרי לכם התמסדות הנוהל של הקריאה השבועית הפומבית של פרשת השבוע. הייתה זאת למעשה ההתחלה של קיום סדיר של טקסים וטקסטים דתיים בנוסח קבוע ובעיתוי קבוע.

בין היתר מיסד עזרא גם את מוסד ה”כנסת הגדולה”, שבין יתר פעולותיו מיסד גם נוסח קבוע של תפילות וברכות, ואסר לסטות מהן. מעתה, כל מי שרצה להתפלל, יכול היה לעשות זאת אך ורק על פי הנוסח שנקבע על ידי חכמי הכנסת הגדולה. התפילות האלה היו קצרות ותמציתיות, שאפשרו כמעט לכל אדם לשנן ולזכור אותן, והן מהוות עד היום את הבסיס לספר התפילות היהודי. הם גם היו כנראה אלה שקבעו את הנוסח האחיד של סיפור יציאת מצרים, שגם הוא היה קצר ופשוט, ובהעדר מוחלט של יכולת יצור המוני של כתבים, יחד עם העובדה שרוב היהודים היו בעצם אנאלפבתים, גם אם היו חוברות מודפסות, לא היה מי שידע לקרוא בהן.

יש להניח שהטקסט שאומץ על ידי הכנסת הגדולה כטקסט פסח מחייב היו פסוקים ה – ח בפרק כ”ו בספר דברים: “וענית ואמרת לפני יהוה אלהיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי – שם לגוי גדול עצום ורב: וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה: ונזעק אל – יהוה אלהי אבותינו וישמע את קולנו וירא את – עניינו ואת עמלנו ואת – לחצנו: ויוציאנו יהוה ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמרא גדול ובאתות ובמופתים: ויביאנו אל – המקום הזה ויתן – לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש”. אלה הפסוקים המהווים למעשה את הגרעין של ההגדה שהתפתחה יותר מאוחר, ויש עדויות שבתקופת החשמונאים כבר היו כמה חלקים מרכזיים בהגדה הידועה לנו כיום, ערוכים ומקובלים.

אחרי חורבן בית שני חל שינוי גורף במרקם החיים היהודיים אבל תכנו של ליל הסדר לא השתנה, והוא המשיך להתקיים קרבן הפסח ואכילתו, ואכילת של מאכלי המצווה המכונים: פסח, מצה ומרור. המשנה מתארת במסכת פסחים את עריכת סדר הפסח כהילכתו, (על פי ההלכה), וכפי שהוא מתנהל עד עצם היום הזה. המסכת מגישה את רוב הטקסטים הנאמרים בהגדה עד היום, כשהבדלים קטנים היו קיימים בין בית הלל לבית שמאי. גם לרבי עקיבא היו מספר השגות משלו, אבל בסופו של דבר נשארו הטקסטים של המשנה בתקפם, והם מהווים כאמור את עמוד ההשדרה של ההגדה עד היום.

אמנם, נוסח ההגדה וסדר הטקסים שבה נקבעו כבר בסוף ימי בית שני, אבל מפאת חסרונה של גירסה המונית כתובה ומודפסת, היא הייתה “רזה ביותר ולא מגובשת לגמרי, מה שגרר חילוקי דעות רבים בין פוסקים ופרשנים על דקויות כמו: האם ברכת היין קודמת לברכת היום, ומתי מברכים שוב על היין.

בשנת 300 לספירה, היה כבר נוסח ההגדה מגובש כמעט סופית. ועל פי הרבי מליובוויטש, הטקסטים הכתובים בשפה הארמית מעידים על כך שהם נכתבו לאחר חורבן בית שני, בעת ששפת הדיבור המקובלת הייתה השפה הארמית, ורוב תושבי הארץ לא דברו את “לשון הקודש” כדבריו.

ההגדה הכתובה הכמעט מושלמת הראשונה המוכרת לנו נוצרה בתקופתו של הרב עמרם גאון שחי במאה ה9 לספירה. זהו הנוסח הכתוב השלם הראשון, הכולל תוספות שהתווספו להגדה על יד הרב עצמו. במאה ה 12, הוסיף להגדה גם פיוטים ותפילות משלו הרב שלמה מויטרי שהיה אחד מתלמידיו של רש”י.

לאחר המצאת הדפוס בסוף המאה ה 15, הפכה ההגדה של פסח למסמך היהודי רב התפוצה ביותר עד עצם היום הזה. באמצע ובסוף ימי הביניים, התווספו להגדה עוד כמה פיוטים ושירים בעיקר על ידי יהדות אשכנז, וגיבשו סופית את ההגדה המוכרת לנו כיום.

אחרי קום המדינה נכתבו, נערכו ועוצבו הגדות על ידי קיבוצים שונים ואפילו על ידי צה”ל. ההגדות האלה לא נצמדו לטקסטים המקוריים, ובקיבוצים אחדים נוהגים לקרוא בהגדה הקיבוצית ולא בזו המסורתית בליל הסדר שלהם עד היום.