תולדות הריבונות על ארץ ישראל מכיבוש יהושע ועד היום. \ ש. אביב

Dec 15, 2021 מנהל Featured, יהדות 0

החוקרים והמדענים קובעים ש”יציאת מצרים” התחוללה בסביבות 1300 שנה לפני הספירה. הממלכה המצרית החדשה ששלטה בערך שנים 1540 – 1070 לפני הספירה, הייתה התקופה המפוארת בתולדות מצרים הפרעונית, שבמהלכה שלטה מצרים בכנען שבצפון־ מזרח ובנוּבּיה שבדרום. על פי התאריכים הנ”ל ברור שמשה לא הוציא את ישראל ממצרים, אלא הוליך את בני ישראל מהחלק האפריקאי של האימפריה המצרית לחלק האסייתי – או אם תרצו המזרח תיכוני שלה. ראו את מפת האימפריה המצרית.

ספר יהושע מתעד כביכול את כיבוש ארץ כנען על ידי צבא בני ישראל המאוחדים תחת הנהגתו. מסע הכיבוש התאפיין בהשמדת העמים המקומיים. ממצאים ארכאולוגיים מהתקופה המתוארת בספר יהושע שהתחוללה בסביבות 1200 לפני הספירה, חושפים את העובדה שלא היה שום תהליך מהיר של כיבוש צבאי באיזור. ההתנחלות העברית על פי אותם ממצאים נמשכה בהדרגה כ 170 שנה עד ימי מלכותו של שאול המלך בסביבות 1030 לפני הספירה. החוקרים סבורים שספר יהושע נכתב כספר שמטרתו להאדיר את שמו וכוחו של אלהים, ולבדל אותו מהאלים המקומיים. למותר לציין שספר שופטים מדגיש את העובדה שהתקופה התאפיינה בבדלנות שבטית וטריטוריאלית, ללא שלטון מרכזי, תוך השקה מתמדת עם העמים והשבטים המקומיים שגרמה להשפעה ניכרת על האמונה הדתית של בני ישראל, שבה השופטים התאמצו להלחם.

עם התמוטטות האימפריה המצרית תפסו את השליטה בחלק משטחי כנען הפלשתים, שלא הפסיקו להלחם עם שבטי ישראל על טריטוריות ולעתים אף הצליחו לשלוט על חלק מהשבטים. מדובר על תקופה שמסתיימת עם נצחון דוד על הפלשתים תקופת הפלשתים הסתיימה בימי מלכות דוד בסביבות 1040 שנה לפניה”ס. דוד הצליח לבצר את שלטונו ולהחזיר את הפלשתים לערי השדה שלהם בעזה אשקלון וגת, שם הם הלכו והתמזגו בקרב הקהילות המקומיות ולמעשה נעלמו כקהילה אתנית ייחודית. הסגול הכהה מגדיר את אזור ההתיישבות הפלשתית המקורית והסגול הבהיר את ההתפשטות במהלך תקופת השופטים עד למלכות דוד שהצליח להשיג את הפלשתים חזרה לאזור הסגול כהה.

תקופת מלכות דוד ושלמה שהסתיימה בשנת 960 לפניה”ס, הייתה התקופה היחידה בה שבטי ישראל זכו לשלטון של מלך עצמאי שאיננו וסל תחת חסותו ושלטונו של קיסר אימפריאלי.

מפת המלכות המשותפת ליהודה ולישראל עד לפילוג אחרי מות שלמה ועלייתם לשלטון של רחבעם ביהודה וירבעם בישראל

ממלכת ישראל שרדה כ 200 שנה עד שהיא נכבשה על ידי האשורים. צבא ממלכת יהודה עמד מהצד, לא מיהר לסייע לצבא ישראל, צפה בתבוסתו ובהגליית האוכלוסייה שלו שהביאה סופית להעלמותם של רוב בני ישראל. צבא אשור הצליח גם לכבוש חלקים ממלכת יהודה, אבל לא הצליח לכבוש את ירושלים שהסתייעה בכוחות מצריים שהגיעו מדרום כדי לבלום את ההתקדמות האשורית.

מפת האימפריה האשורית

האימפריה המצרית המאוחרת:

בשנת 609 לפניה”ס יצאה מצרים לקדם את פני צבא אשור שאיים בפלישה דרומה לכיוון מצרים לאחר שמוטט וריסק את ממלכת ישראל. הצבא המצרי, שהסתייע בשכירי חרב יווניים הצליח להדוף את צבא אשור שכבר עמד בלחץ של צבא בבלי מצפון מזרח, והצליח להגיע עד נהר פרת שבו התנהלה מערכה בת 4 שנים עם הבבלים שהסתיימה ללא הכרעה. במשך קרוב ל 100 שנה שלטו המצרים על טריטוריה שהשתרעה בין הנילוס לנהר פרת, כולל שטחי ממלכת יהודה, ולמעשה היו מלכי יהודה נתינים מצריים לתקופה קצרה עד להופעת הבבלים שהביסו את המצרים והצליחו לכבוש גם את מצרים עצמה. יהודה מצאה את עצמה שוב עם “בעל בית” חדש, הבבלים. הבבלים שלטו ביהודה בין השנים 604 ל 539 לפניה”ס. עם כיבוש ירושלים הוגלתה לבבל שכבת ההנהגה היהודאית והותירה את תושבי יהודה ללא הנהגה מדינית ודתית. היהודאים שנותרו מאחור ולא הוגלו, המשיכו לקיים שגרת חיים תוך השקה גדלה והולכת עם העמים והשבטים השכנים, הן מבחינה דתית והן בתהליך של נישואי תערובת, עד להופעתו של עזרא, שהוסמך על ידי המלך כורש לשקם את חומות ירושלים ואת המקדש, ולהשליט את הדת של גולי בבל על תושבי יהודה “היהודאים”, או ה”יהודים”. עם הזמן כונתה הדת הזאת “יהדות”, מפני שהיא הייתה דתם של ה”יהודים” – אנשי יהודה. יש לציין שבתקופה הפרסית הצטמצמה מאוד הטריטוריה של שבט יהודה לשפל חסר תקדים. על פי החוקרים סך כל הטריטוריה של השבט היה כ 1600 קמ”ר סביב ירושלים.

האימפריה הבבלית: סוף המאה הששית עד סוף המאה הרביעית לפניה”ס.

ממלכת בבל נדחקה לאחור על ידי הפרסים לקראת סוף המאה ה 6 לפניה”ס, והיא שלטה בירושלים כ 200 שנה. בתקופה הפרסית חולקה יהודה לפלכים שבהם שלטו “פחות”, שהיו נציגיו של השלטון הפרסי. למעשה עד שבנו של שמעון החשמונאי – יוחנן הורקנוס הראשון הכתיר את עצמו למלך יהודה, לא היו מלכים ביהודה. מי שדחק את רגלי הפרסים והביא את האימפריה שלהם אל סופה בשנת 332 לפניה”ס היו חייליו של אלכסנדר מוקדון שהשתלטו על רחבי האימפריה הבבלית, והפכו בין היתר לאדוניה של יהודה. כך החלה התקופה ההלניסטית בהיסטוריה היהודית.

האימפריה ההלניסטית – תלמאית: 332 לפניה”ס ועד שנת 63 לפניה”ס.

השליטה ההלניסטית על יהודה התחילה כאמור בשנת 332 לפניה”ס ונמשכה כמעט 300 שנה, עד שהאימפריה הרומאית דחקה את רגליה. בשנת 200 לפניה”ס השתלטה על יהודה היוונית – תלמאית משפחת סלאוקס שהייתה יוונית – סורית במוצאה, ולמעשה החל מאותה שנה שלטו היוונים הסלואקים, או הסלוקים, על יהודה.

השלטון הליברלי של היוונים הסלואקים משך את לב האוכלוסיה היהודית העירונית, שמיהרה לאמץ את התרבות ואת השפה המדוברת של הסלואקים שהייתה השפה הארמית, עד שהעברית נשכחה כמעט לחלוטין והפכה להיות “לשון קודש” לצורך תפילה ולימוד התלמוד הבבלי שנכתב בשפה העברית. התלמוד הקרוי בטעות “ירושלמי” שנכתב בתקופת השלטון של בית תלמי, נכתב בארמית. אנו מכנים את היהודים האלה בכינוי: “מתייונים”, אבל הם העדיפו לקרוא לעצמם “צדוקים”. בין היתר, הנהיגו הצדוקים פולחן לאלים היווניים בבית המקדש. כנגדם הכריזה על עצמה האוכלוסיה היהודאית הבפריפריה כ”פרושים”, ששמו לעצמם למטרה לשמור על הגחלת האמונה, ושאפה לטהר את המקדש ולהחזיר אליו את עבודת האלהים והקרבת הקורבנות. בשנת 167 לפניה”ס, התחילה מלחמה עקובה מדם בין הצדוקים שנתמכו על ידי הצבא היווני, לבין הפרושים בהנהגת מתתיהו הכהן ובניו שהסתייעו לעתים בשכירי חרב מצריים. בשנת 160 לפניה”ס כרת יהודה, שהיה מנהיג הצד הפרושי במלחמה ברית עם הרומאים, שכוחם באיזור כבר גרם לסלואקים למקד את מירב מאמציהם בבלימת הפלישה שלהם מצפון מערב. את יהודה שנהרג בקרב ירש אחיו יונתן שהצליח להגיע להסדר עם היוונים וזכה מהם למעמד של מושל יהודה וירושלים, ו… את הזכות למנות את הכהן הגדול במקדש. יונתן לא היסס, ולמרות שהוא ואחיו לא היו צאצאי אהרן, או בני שבט לוי, הוא מינה את עצמו לכהן הגדול. אחיו שמעון שירש אותו ואת מעמדו, הכתיר את עצמו לנשיא, וזאת מאחר ורק זרע דוד יכול היה להיות מלך ביהודה.

משנת 140 לפניה”ס עד שנת 63 לפניה”ס התנהלה יהודה כממלכה עצמאית כשהשושלת החשמונאית מולכת ללא ממתחרים. אולם זאת הייתה הפעם האחרונה שמדינת יהודה זכתה לעצמאות מדינית. היו אלה הרומאים שהוזמנו למעשה על ידי אריסטובלוס ויוחנן הבנים של שלומציון, כדי שהם יחליטו מי מהם יהפוך למלך יהודה.

הרומאים שלטו ביהודה, העניקו לה את השם “פלסטינה”, שם ששרד עד להכרזת העצמאות על ידי דוד בן גוריון בה’ באייר תש”ח. הם אלה שהתגברו על מרד יהודי שהביא לחורבנה הסופי של ההתיישבות היהודית העצמאית הארץ ישראל העתיקה.

חובה לציין שהמאמר הזה הינו מאמר שטחי ולא מעמיק, שמטרתו היחידה להביא בפני הקורא את האמת לגבי העצמאות המדינית המוגבלת של מקבץ שבטי בני ישראל על “הארץ המובטחת”.

לעצמאות המדינית ולהכרזה על הקמת המדינה, אין כל קשר לממלכת יהודה הקדומה. מדינת ישראל החדשה הינה תוצאה של החלטת האו”ם מיום כ”ט בנובמבר 1947, על חלוקת טריטוריה שנקראה עד לאותה החלטה “פלסטינה”, גם על ידי תושביה היהודים של הארץ, בין תושביה היהודים לתושבים הערבים המקומיים. החלטת האו”ם הנ”ל הינה החלטה חוקית מחייבת ששמעניקה למדינה היהודית גבולות מוכרים.

המלחמה שהתפתחה אחרי החלטת האו”ם בין היהודים לערבים הרחיבה את הגבולות האלה לגבולות שהתקבעו במשא ומתן בין וועדות שביתת הנשק של מדינת ישראל והמדינות שנלחמו נגדה בשנת 1948, וכונו “גבולות שביתת הנשק”, או “הקו הירוק”. הגבולות האלה קבלו הכרה בינלאומית.

ביוני 1967, כבשה ישראל את חצי האי סיני, את השטח שכונה אז גם על ידי הישראלים “הרמה הסורית”, ואת ה”גדה המערבית”, שהיתה תחת שלטון ירדני. את חצי האי סיני החזירה ישראל למצרים במסגרת הסכם שלום. שטחי הרמה הסורית, ששמה הוסב ל”רמת הגולן”, ושטחי “הגדה המערבית”, ששמה הוסב ל”יהודה ושומרון”, לא הוכרו על ידי הקהילה הבינלאומית כגבולותיה החדשים של מדינת ישראל עד היום, ומבחינת הקהילה הזאת, אלה הם שטחים כבושים. בשנת 1981 ישראל הכריזה על סיפוח של רמת הגולן באופן חד צדדי במהלך שלא הוכר על ידי האו”ם מעולם. נשיא ארה”ב ה 45 דונלד טראמפ הכריז על ההכרה בסיפוח, אבל להכרה הזאת אין למעשה משמעות מדינית ללא הכרה של האו”ם.