אל תיתנו לאף אחד לבלבל אתכם. הוויכוח כאן איננו בין טובים לרעים, או בין אוהבי אדם לערלי לב. שורש הוויכוח על זהותם של האוקראינים, שייכנסו בתקופה הקרובה למדינת ישראל, מחלק בין מי שמאמין שהייעוד העליון של המדינה יונק מהיותה מדינה יהודית, לבין מי שבמקרה הטוב סבור שזו מטרה ראויה אבל לא הכי חשובה, ובמקרה הפחות טוב חושב שגם מדינת כל אזרחיה זה רעיון בכלל לא רע. הוויכוח הזה מגלם משהו עמוק הרבה יותר מהסוגיה הנוכחית של הפליטים.
אנחנו שומעים בימים האחרונים את אנשי הפאה השמאלית של המערכת הפוליטית, ואיתם את השורה הארוכה של העיתונאים שחולקים איתם את אותו מחנה אידיאולוגי. את תפיסת העולם הרחבה של הקבוצה הרעשנית יותר מתוכם אנחנו מכירים כבר שנים, ונדמה לי שאפשר לתת בה סימנים. רבים מהם, לפני שהם רואים את עצמם אזרחי המדינה היהודית, רואים את עצמם אזרחי העולם. משהו במילה “יהודי” מעורר בהם אי־נוחות. לא שיש להם, חלילה, בעיה עם יהודים, שהרי הם עצמם כאלה, אבל לא נוח להם להידחף אל מקום שמייחד את עצמו ליהודים בלבד. הם רוצים להיות כמו כולם. הם רוצים להרגיש כמו כולם. הם רוצים שכולם ירגישו כך ביחס אליהם.
החברים האלה הם הראשונים שישקלו בחיוב את שינוי ההמנון, כי “נפש יהודי” קצת צורם להם. החברים האלה הם הראשונים שיש להם בעיה עם חוק הלאום. החברים האלה הם הראשונים שתוהים למה השפה העברית צריכה לקבל מעמד גבוה יותר. החברים האלה הם הראשונים שלא יבכו אם המדינה הזו תמצא את עצמה יום אחד מדינת כל אזרחיה, שהרי כולנו בני אדם, וכולנו שווים, והדיבורים על “עם סגולה”, אם מגזימים איתם, עלולים לעשות להם פריחה. זו כמובן נוסחה מכלילה, וכדרכן של הכללות היא לא מכסה את כולם, ועדיין נדמה לי שהיא מבטאת את המקום הנפשי שבו נמצאים לא מעטים, ביחסם אל המדינה ואל מה שהיא מבקשת לסמל.