הסיפור של כיכר דיזינגוף

May 19, 2020 מנהל Featured, קהילה 0

לפני 100 שנה נפתח בית הספר לאדריכלות גרמנית, באוהאוס”, שהוציא מעט אדריכלים יהודים אבל כאלה שהשפיעו רבות על ישראל, ובמיוחד על תל אביב, שבה הכיכר המודרניסטית הראשונה (והיחידה בעולם). בסופ”ש, במסגרת “בתים מבפנים”, יעשו לה ולהם הרבה כבוד

זעל שולחן קטן מעץ ועליו כמה סרגלים, מחוגה ודפי סקיצות שמונח במרכז הבאוהאוס בתל אביב, שורטטה ב-1934 הכיכר היחידה בעולם שבנויה בסגנון מודרניסטי. כיכר צינה דיזנגוף לא היתה עוד כיכר – היא היתה הלב של תל אביב באותם ימים, כפי שתכנן האדריכל פטריק גדס הסקוטי בתוכנית המתאר שלו לעיר העברית הראשונה.

בנובמבר 2018, 80 שנים אחרי שנחנכה ואחרי השקעה של כ-70 מיליון שקלים, שבה הכיכר לצורתה הראשונה, עם שיפורים קלים והתאמות לחיי היומיום בעיר (כמו שבילי אופניים והצללות), אבל מה שחשוב יותר הוא המשמעות החברתית שאותה נושאת הכיכר והיתה אבן דרך ביחסי גברים-נשים באותם הימים.

תוכנית הכיכר הראשונה מתוך פרסום עירוני מקורי (צילום: אחים סורג)

האשה שערערה גבולות

הכיכר שנקראה על שם אשת ראש העיר הראשון של העיר העברית הראשונה, מאיר דיזנגוף, זכתה כיאה לחשיבותה לתחרות עיצוב שערכה העירייה. מבין כל ההצעות ששלחו אדריכלי הבאוהאוס, בלטה מעל כולן הצעתה של אשה צעירה, שרק סיימה את חוק לימודיה ארבע שנים קודם לכן בבלגיה, וזכתה במקום הראשון בתחרות העיצוב. את הכיכר החשובה של ישראל באותם הימים – תעצב אשה – וכבר אז זה אמר משהו על העיר הזו.

“היו רק אדריכלי באוהאוס גברים בתל אביב, וג’ניה באה משום מקום ופשוט כבשה את הקומפלקס הכי גדול שאפשר לכבוש בתל אביב, וזה משהו שמערער גבולות – שאשה מקבלת את הפרויקט הענק הזה”, מסבירה אליסה וקסלר, אוצרת הגלריה במרכז הבאוהאוס ומדריכה סיורים בעקבות הסגנון הבין-לאומי בעיר. גם ד”ר מיכה גרוס מנהל מרכז הבאוהאוס בתל אביב, חושב שהזכייה של ג’ניה היא אבן דרך ביחס של תל אביב לשיוויון מגדרי והתפיסה העתידית שלה את תושביה. “זה נורא יפה לראות את הלך הרוחות של אז”, הוא אומר. “היצוג של נשים היה אומנם קטן באדריכלות אבל עדיין התקיים בשנות ה-30 של אז, וזה משקף את רוח החברה שדגלה בשיוויון וקידמה – שגם אשה זוכה והיא גם מאוד צעירה”

הכיכר נשענה על תוכנית גדס לר תל אביב משנות ה-20 (צילום: אג)

בשנות ה-70 הוגבהה הכיכר והפכה לנתיב תחבורה (צילום: אחים סורג)

בעירייה צחקו כשג’ניה ביקשה להרים את הכיכר

אבל המשימה החשובה שהוטלה על אוורבוך לאור גילה הצעיר ולמרות שפרצה דרך והיתה מיוחדת, לא היתה כזו שונה בנוף הגילים של אדריכלי תל אביב דאז. מסתבר שלא מעט מהאנשים שבנו את העיר הזו היו ממש באמצע חייהם הצעירים. לפי מחקר שערך גרוס בנושא, היו 78 אדריכלים שבנו בתל אביב וכמחצית מהם היו בגיל 33 ומטה. “זה מה שכל כך מרתק”, הוא מסביר, “שהעיר הזו נבנתה על ידי אדריכלים צעירים שלמדו באירופה ונמלטו עם עליית הנאצים והביאו את הרוח האירופית הצעירה לעיר החדשה שנולדה ב-1909”.

בית הספר “באוהאוס” נוסד ב-1919 ופעילותו עברה בערים ויימאר, דסאו וברלין. תלמידיו פיתחו בו את הסגנון הבינלאומי, המכונה “באוהאוס”, אולם הוא נסגר עם עלייתם הנאצים ב-1933, ולא מעט מתלמידיו היהודים היגרו ארצה והחלו ליישם בה את שספגו בבית הספר העיצובי. גם אדריכלים שלא למדו בבאוהאוס, הושפעו מן הסגנון העיצובי האקלקטי שהביאו איתם אדריכלי הבאוהאוס בתל אביב – שדגל בא-סימטריה, קוביזם ופונקציונליות של הבניינים. כזו היתה גם אוורבוך – ה”אמא” של הכיכר החשובה בישראל בזמנו.

לכיכר היתה משמעות אורבנית גדולה. היא היתה כיכר מרכזית בעיר עד אמצע שנות ה-70, עת התיישנה ונזקקה לתחזוקה. פול קדם-רקובר, מורת דרך שמתמחה בסיורים בתל אביב, מסבירה שג’ניה בתכנון המקורי שלה רצתה להרים בעצמה את הכיכר ושמתחתיה יחנו מכוניות ומוניות, אבל בעירייה צחקו עליה עקב מיעוט הרכבים בעיר. אבל היא כנראה ראתה את הנולד ובזמן השיפוץ שלה ב-1976 אכן הוחלט להגביה את הכיכר שנחנכה שוב ב-1978. ב-1986 שילבו בה גם את המזרקה המפורסמת של אגם.

גרוס מוסיף, שהכיכר היא דוגמה לאדריכלות באוהאוס נהדרת, למרות שג’ניה לא היתה האחראית על הבניינים מסביב לכיכר, שנבנו כל אחד על ידי אדריכל אחר. “בשנות ה-30 רוב הערים בעולם כבר היו קיימות, ולכן ברובן יש מבני באוהאוס אבל בודדים, לא כמו בתל אביב שזו עיר שלמה עם תיאטראות, בתי ספר, מעונות עובדים וגם כיכרות”, אומר גרוס. עם זאת, למרות שג’ניה לא היתה אחראית על עיצוב הבניינים מסביב לכיכר, היא בהחלט נתנה דגש על עיצוב החזית שלהם, לפי השראתה מהאדריכל הצרפתי הנודע לה קורבוזיה (Le Corbusier), שכללה חלונות גבוהים ועמודי תמיכה ארוכים.